האם רק צורך הזנות צריך להיענש או גם המספק?

פערי כוח וניצול – במקרים רבים נשים בזנות נמצאות במצוקה כלכלית, חברתית או נפשית. הנשים מגיעות למצב כלכלי או נפשי לא יציב ופונות אל הזנות כאל מקום מפלט, הן לא תמיד בוחרות בכך מתוך חופש אמיתי, אלא מתוך אילוץ. לעיתים מדובר בנשים שחוו טראומות מוקדמות, אלימות, הזנחה או היעדר רשת תמיכה, מה שמצמצם עוד יותר את טווח הבחירה האמיתי שלהן. לכן רואים בהן כמי שנמצאות במצב של פגיעות, בעוד שהלקוח הוא הצד בעל הכוח והבחירה. יש בידו בחירה האם לצרוך או לא, בשבילו לצאת מהמצב יכול להיות הרבה יותר פשוט מאשר בשביל המספקת את הזנות, שברגע שהיא נכנסה למעגל קשה מאוד לצאת ממנו, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה כלכלית. בנוסף, עצם קיומם של פערים כלכליים ומעמדיים בין הצדדים מעמיק את חוסר האיזון, ויוצר מערכת יחסים שאינה שוויונית במהותה.

כלפי נשים צריכה להיות גישה שיקומית ולא גישה פלילית – התפיסה החברתית היא שיש להציע לנשים בזנות סיוע, טיפול ושיקום (כמו דירות חירום והוסטלים שיקומיים), ולא להעניש אותן. הענשה עלולה להעמיק את הפגיעה בהן במקום לעזור להן לצאת ממעגל הזנות. רישום פלילי או קנסות עלולים לחסום אפשרויות תעסוקה עתידיות ולהקשות על שילוב מחודש בחברה. הנשים פונות לזנות במטרה לשפר את מצבן הכלכלי אך בפועל מה שהן מרוויחות מתבזבז חזרה ברגע שהן נכנסות למעגל ואם יענישו אותן על כך זה רק יחמיר את המצב. לעומת זאת, מתן ליווי מקצועי, הכשרה תעסוקתית ותמיכה נפשית יכולים ליצור אלטרנטיבה אמיתית ולאפשר יציאה הדרגתית ובטוחה יותר מהמעגל.

הפחתת הביקוש במטרה לצמצם את צריכת הזנות – גם אם הזנות תיאסר לחלוטין, היא לא תיעלם אלא תעבור למחתרת, ולכן הענשת הנשים רק תחמיר את מצבן. מעבר למחתרת יגדיל את הסיכון לאלימות ולניצול ויקשה על גורמי הרווחה לאתר ולסייע. ברוב המקרים מדובר בנשים שנמצאות במצוקה כלכלית או נפשית, ולכן הן לא הגורם המרכזי לבעיה. מי שמניע את התופעה הוא הביקוש – ואם ייענש הלקוח, הביקוש יפחת. כך המדינה מעבירה מסר מוסרי ברור ומטפלת בשורש הבעיה במקום להעניש את החלש. בנוסף, שינוי מוקד האחריות יוצר שינוי תודעתי רחב יותר בחברה, שמבהיר כי האחריות אינה מוטלת על מי שנמצאת במצוקה אלא על מי שבוחר לצרוך את השירות.

 

   שתפו עכשיו בפייסבוק

» יצירת קשר עם יוזמי העצומה