צדק חברתי בתיאטרון הציבורי

התיאטרון "הלאומי" "הבימה" איים בימים אלה לסגור את שעריו, אם לא ישלמו לשחקניו משכורת של מנהלי בנקים בסך שבע מאות  אלף ש"ח, ואם לא יכסו את חובותיו בסך ארבעים מליון ש"ח. זאת בעוד מחאת הדיור מתנהלת ליד שעריו בשדרות רוטשילד, וחסרי ביית  לנים ברחובות.

אכן התיאטרון "הלאומי" מגלה רגישות  לאומית גדולה.

הוא, כנראה, מסתמך על תהילת העבר, כדי לחפות על ריקנות ההווה.

בהצהרת ה"חזון" שלו  מתחיב התיאטרון הלאומי לפעול "ברוח מורשת התרבות של העם היהודי וקהילותיו השונות... לקיים בין היתר את מורשת התרבות של העם היהודי, הציונות ומדינת ישראל ותושביה ... "  אבל  בין 35 ההפקות ש"הבימה" מציע היום לקהל הישראלי אין אפילו מחזה אחד מן התנ"ך, מההסטוריה היהודית או מהמורשת היהודית,  שום דמות, סיפור  או אירוע מרכזי ממורשת התרבות של העם היהודי או של הציונות לא מוצאים מקום בין ההצגות שלו.

בניגוד למחויבות ב"חזון" שלו , "הבימה" לא נותן שום ביטוי "למורשת התרבותית והחברתית של הקהילות השונות בחברה הישראלית".

העובדה שבימים אלה הוא משלם משכורות של שבע מאות אלף ש"ח לשחקניו מבטאת ניכור חברתי ולאומי, התביעה שלו מהציבור לסגור את חובותיו בסך ארבעים מליון ש"ח אינה עולה בד בבד עם צדק חברתי, שאנו מחפשים היום גם בתיאטרון הציבורי.

התיאטרון הלאומי "הבימה" הוא היום לאומי רק בשמו, למעשה הוא תיאטרון פרטי לכל דבר, במכונת של ברואדוויי שמופיע בכסות של תיאטרון ציבורי, כדי ליהנות מכספי ציבור, לכן טוב  היתה עושה הממשלה אם היתה חושבת על הפרטתו המוחלטת.

תיאטרון "הבימה" הוא רק משל לכל התיאטרון הציבורי שלנו.  שסובל מריכוזיות וחוסר תחרותיות, נהנה ממימון ציבורי, אך מבטא דיעות ואמונות רק של ציבור אחד מצומצם של שכנים וקרובים מכמה רחובות בתל אביב.

כל התיאטרונים  הציבוריים מנוהלים על ידי קבוצה אחת  של יוצרים בעלי אותם מאפיינים תרבותיים וסוציו אקונומיים.  רובם של היוצרים הפעילים גרים באותה שכונה בתל אביב במקבץ של שניים-שלושה רחובות.

קבוצה זאת כותבת את המחזות, מביימת אותם משחקת אותם, עושה להם את התפאורה ואת התאורה וגם מכוונת אותם לקהל הצופים הקרוב לה באותם רחובות בתל אביב.

זאת קבוצה שאינה מאפשרת כניסה ליוצרים אחרים ושונים וגם לא  לקהלים שלהם ולא למקורות התרבות שלהם.

כך אינך מוצא ברפרטואר של התיאטרון הישראלי מחזות ממקורות יהודיים- תנ"ך, היסטוריה יהודית, ציונות, יהדות המזרח ועוד. היצירות והיוצרים מסביבה תרבותית זאת הם נדירים וגם הצופים ממגזרים אלה נמצאים מקופחים.

כפי  שיש לפתוח את שוק החלב לתחרות, כך יש לדעתי לפתוח את שוק התיאטרון הציבורי לתחרות.

אי אפשר, שקבוצה אחת תרכז בידה את כל היצירה התיאטרונית  ולצמיתות.

 אין סיבה, שמנהלי תיאטרונים  לא יתחלפו, וישמרו על תפקידם לכל ימי חייהם.

אי אפשר, שמחזאים לא יתחלפו ביניהם . תחרות הוגנת בין מחזות ומחזאים (עם שופטים ממגוון רחובות, לא רק מאותם רחובות בתל אביב) תאפשר כניסה לטובים ולא רק למקושרים, לחברים ולשכנים.

התיאטרון היווני ידע לערוך תחרויות בין המחזות והמחזאים ובחר כך את המחזות שיועלו בכספי הציבור (או השלטון).  הדימוקרטיה האתונאית כתבה את הסיפור היפה ביותר של התיאטרון, שנכתב אי פעם, פה  התיאטרון דורש דימוקרטיה מכולם רק לא מעצמו,

אני רואה בכל ההתנהלות של התיאטרון  הציבורי שוד של הקופה הציבורית וזיוף של המערכת  המוסרית. מקום שהיה צריך להיות מקור ללהבה רוחנית, למהפכה אידיאית תרבותית, הפך למקום עבודה משעמם, שממחזר חומרים וטעמים מיושנים. שום פריצת דרך, שום בקט ושום פינטר ושום תקווה. דידי וגוגו.

מה שצריך לדעתי לעשות זה מה שעשתה דפני ליף.

להקים אוהל ליד הבימה, הקאמרי, בית ליסין, תיאטרון חיפה, ירושלים, באר שבע  ולהעביר לקהל צופי התיאטרון את המסרים הבאים:

1. שהם מרומים על ידי התיאטרונים ועל ידי הממשלה, כי הם לא מקבלים את מה שמגיע להם.

2.  שהמחזות האמיתיים נמצאים במאות מגירות של מאות כותבים.

3. שבמאים מצוינים ואחרים  מסתובבים מחוץ לתיאטרון ללא עבודה וללא הזדמנות.

4. שמנהלי התיאטרון הנוכחיים שמשמשים בתפקידם עשרות שנים התישנו, מיצו את עצמם והפכו  מזמן לסוכני מכירות ומוכרים רק את המוכר והבטוח, ולא צפוי מהם שום שינוי וחידוש.

5. ש"חבר הנאמנים" בכל התיאטרונים זקן או עייף או ממונה מטעם או  הכל ביחד.

6. שהממסד התרבותי לא ממלא את תפקידו  כשהוא רואה את ה"אחריות" שלו בלתת צ'קים לתיאטרון ולקבל שקט תעשייתי, אך אינו נותן  שום "קריאת כיוון" רוחנית- אידיאית. 

7.יש לתת לקהל הצופים להבין, שהם ראויים ליותר, שהעולם שמתגלה להם על הבמה הוא מוגבל, עייף, שחוק, חוזר על עצמו, שהוא יכול להיות עולם יותר זוהר, מפתיע, סוחף למחשבה, מעורר, כיום התיאטרון הציבורי  משתף פעולה עם עולם התקשורת והטלויזיה המרדים, המעליב המשפיל המנמיך את קומת האדם.

8. שהתיאטרון שהקהל מקבל היום הוא זיוף, אין בו שום חיפוש ושום גילוי, ולא יהיה בו כל זמן שצוות "היוצרים" שלו  בטוח בעצמו, מבוצר בו היטב ומונע כניסה של "שונים" ושל אוויר חדש. מי שמבין את השלילי בריכוזיות בשוק החלב יבין את השלילי בריכוזיות בשוק התיאטרון, מי שמבין את החיוני בתחרותיות בשוק הגבינות יבין את זה גם בשוק התיאטרון.

9. צריך לקרוא לצופים לעשות חרם על  התיאטרון בצורתו הנוכחית, כפי שאנשי תיאטרון עושים חרם על אריאל וחברון או כמו שהסטדונטים קראו לחרם על "תנובה".

10. יש להפריט את התיאטרון הלובש היום מסיכה של תיאטרון ציבורי ולהקים במקומו תיאטרון ציבורי אמיתי, שישקף את כל הקהילות השונות בחברה הישראלית, שיבטל את הריכוזיות והעדר התחרותיות, שיאפשר תחלופה וריענון של דיעות ואמונות, של מנהלים ויוצרים, שיסתפק במועט,  שישאף להיות תיאטרון גדול ברוח ועני בחומר, שיבטא עצמו באמצעים עניים וחסכוניים ולא במשכורות של שאוו ביזנס.

בברכה

פרופ' גבריאל בן שמחון