מכתב השמניסטים 2009-2010 - מסרבים לשרת את הכיבוש

מכתב השמיניסטים 2009- 2010

אנו, בנות ובני נוער יהודים וערבים מכל רחבי הארץ החתומים מטה, מצהירים ומצהירות שנפעל כנגד מדיניות הדיכוי של ממשלת ישראל בשטחים הכבושים ובשטחי מדינת ישראל ועל כן נסרב לקחת בפעולות אלו, המתבצעות בשמינו על-ידי צבא ההגנה לישראל.

כולנו פעילים חברתיים ותורמים במגוון דרכים ובמגוון חלקיה של החברה הישראלית. אנו מאמינים שתרומה, שיתוף והתנדבות הם דרך חיים, ואינם מוגבלים לשנתיים או שלוש מחיינו. הסירוב שלנו נובע ישירות מחוויות ההתנדבות שלנו, מהערכים בהם אנו מאמינים, מהאהבה שלנו לחברה שאנו חלק ממנה ובה אנו חיים, מהכבוד שלנו לאדם באשר הוא אדם, ומהשאיפה להפוך את הארץ שלנו למקום טוב יותר עבור כל תושביה.

הכיבוש יוצר מציאות בלתי נסבלת עבור הפלסטינים בשטחים. מדיניות המחסומים, הפקעת האדמות, בניית חומת האפרטהייד, סלילת כבישים לישראלים בלבד, פרוייקט ההתנחלות ומדיניות החיסולים – כל אלו זורעים הרס בגדה המערבית זה יותר מארבעה עשורים. המצור על רצועת עזה ומניעת מעבר של סחורות אליה, ובכלל זה מוצרי מזון בסיסיים וסיוע הומאניטארי, פוגעים בתנאי הקיום המינימאלי של תושביה. איננו יכולים להשלים עם מציאות כזו.

הטענה השגורה בפי דוברי הממשלה והצבא, לפיה המשך הכיבוש נובע מ"צרכי ביטחון", אין לה אחיזה במציאות. אף עם שנאבק על עצמאותו לא הובס באמצעים צבאיים. הסבל של העם הפלסטיני והדיכוי שהוא נתון בו הם שמייצרים את ההתנגדות האלימה. הציבור בישראל לעולם לא יהיה בטוח כל עוד העם הפלסטיני חי תחת כיבוש. אין לסכסוך הישראלי-פלסטיני פתרון צבאי, ורק שלום יבטיח חיי ביטחון ליהודים ולערבים בארץ הזאת.

הממשלה מרבה להצהיר על היות ישראל "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". הכיבוש עומד בסתירה ישירה לקביעה זו. האם ממשלה השולטת על מיליוני אנשים שלא השתתפו בבחירתה יכולה להיקרא "דמוקרטית"? האם שלטון צבאי על אוכלוסייה אזרחית יכול להיחשב לדבר פרט לדיקטטורה?

הצבא הישראלי טוען שהוא "הצבא המוסרי ביותר בעולם". אך המציאות מוכיחה שוב ושוב כי כיבוש ומוסר אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. כאשר חיילים צעירים נשלחים למשימות שיטור בקרב נתיני כיבוש משוללי זכויות, כאשר מדינה מנסה לדכא בכוח עם הנאבק על עצמאותו – הדרך סלולה לפגיעה באוכלוסיה אזרחית ולביצוע פשעי מלחמה. מבצעי המעשים הללו אינם "חריגים" או "עשבים שוטים". הכיבוש הוא הביצה העכורה שבה צומחים מעשים מסוג זה. הכיבוש הוביל את הצבא הישראלי להפר פעם אחר פעם את האמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן, את החלטות מוסדות האו"ם, את עקרונות הדין הבינלאומי ואף את חוקי היסוד של ישראל עצמה.

מדיניות ההתנחלות היא גזענית במהותה, ובשמה של אידיאולוגיה משיחית יצרה מציאות של אפרטהייד בגדה המערבית. אלו לצד אלו חיים פלסטינים חסרי זכויות ומתנחלים הנהנים מפריבילגיות. המתנחלים משתתפים בבחירת הממשלה המנהלת את ענייניהם, בעוד הפלסטינים חיים תחת ממשל צבאי. המתנחלים נהנים מזכויות סוציאליות ומהטבות כלכליות, בעוד הפלסטינים חיים חיי עוני ושיעבוד. המתנחלים נשפטים לפי החוק הישראלי ובבתי המשפט של ישראל, בעוד הפלסטינים נשפטים בבתי משפט צבאיים תוך שלילת זכותם להליך הוגן. עבור כל מי שמתנגד לגזענות, זוהי מדיניות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, ומונף מעליה דגל שחור.

יש אשר יטענו כי אנחנו "סרבנים". אך ממשלת ישראל היא הסרבנית העקבית ביותר – סרבנית השלום. הצבא הישראלי אינו "צבא הגנה", אלא צבא של כיבוש ותוקפנות. ממשלת ישראל אינה שוחרת שלום, אלא מקיימת מדיניות לאומנית ואלימה.

הכיבוש הוא פשע מתמשך נגד החברה הישראלית. העסקתם של עובדים פלסטינים בתנאי עבדות בשוק העבודה הישראלי מביאה להתדרדרות התנאים של כלל העובדים במשק ולפגיעה בזכויותיהם.במקום השקעה בתקציבים החברתיים, משקיעות ממשלות ישראל זה יותר מ-40 שנה בבניית וילות וכבישים עוקפים בהתנחלויות, במטרה לקבוע עובדות בשטח. הנורמות המעוותות והאלימות שחיילים צעירים מתוודעים אליהן בשטחים, מחלחלות אל תוך הקו הירוק, ומתבטאות בהתגברות האלימות והגזענות בחברה הישראלית.

מתוך אחריות ודאגה לשני העמים החיים בארץ זו, אנחנו לא יכולים לעמוד מנגד. נולדנו אל תוך מציאות של כיבוש, ורבים מבני דורנו רואים זאת כמצב "טבעי". למרבית החברה ברור מאליו שבגיל שמונה-עשרה, כל נער ונערה מתגייסים לצבא הישראלי. אך איננו יכולים להתעלם מן האמת – הכיבוש הוא מצב קיצוני, אלים, גזעני, לא אנושי, לא חוקי, לא דמוקרטי ולא מוסרי המהווה סכנה קיומית לשני העמים. אנחנו, שהתחנכנו על ערכי החירות, הצדק, היושר והשלום, איננו יכולים להשלים איתו.

הסירוב שלנו להיות חיילים של הכיבוש נובע מהנאמנות שלנו לערכינו ולחברה הסובבת אותנו, והוא חלק מן המאבק המתמשך שלנו למען שלום ושוויון, מאבק שאופיו היהודי-ערבי מוכיח את האפשרות של שלום וחיים משותפים. זוהי דרכנו, ועליה אנחנו מוכנים לשלם את המחיר.

על החתום,

חברי קבוצת מכתב השמיניסטים 2009-2010

[email protected]