הכרה ישראלית ברצח העם הארמני

"עשרות מדינות כבר נענו לתחינה הארמנית והכירו בג'נוסייד, למגינת לבו של ארדואן וחרף האיומים מצד ממשלתו. הפרלמנט האירופי החליט כעת לשבור את קשר השתיקה־על־דם. כי מה רוצה הקהילה הארמנית לתפוצותיה: לא עזרה, בסך הכל — הכרה. אף אחד לא צריך להסתכן למענה, רק לגלות השתתפות והבנה; וכאשר ימשיכו העיניים להיעצם — כן ימשיכו הפצעים להיפתח. לא טוב היות עם מיותם לבדו." (יוסי שריד 2005)

"יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, ויש דברים שהם מעבר לדיפלומטיה. שואות של עמים הם מקרה מובהק של קטגוריה כזאת" (בנימין נתניהו 1989)

"בשנת 1915 בימים בהם התרחש רצח בני העם הארמני כתב אבשלום פיינברג, איש ניל"י את הדברים הבאים: "כבר נשחקו שינַי מחרון, מיהו הבא בתור? כי הנה התהלכתי על האדמה הקדושה והמקודשת, בדרך העולה ירושלימה, ואשאל עצמי אם חיים אנו לעת הזאת, בשנת 1915, או בימי טיטוס או נבוכדנצר? וגם שאלתי עצמי אם רשאי אני לבכות על שבר בת עמי בלבד ואם לא הזיל ירמיהו דמעות דם, גם על הארמנים?" כך כתב אבשלום פיינברג, לפני 100 שנים בדיוק. 100 שנים של גמגום והכחשה. בארץ ישראל של אז, אליה נולדתי, איש לא התכחש לרצח שארע. תושבי ירושלים, הורי, ראו אותם מגיעים באלפיהם מזי רעב אודים מוצלים מאש. בירושלים הם מצאו מקלט וצאצאיהם חיים בה עד היום" (רובי ריבלין 2015)