גם אנחנו רוצים חינוך משמעותי

"מערכת החינוך אינה מוציאה אנשים חושבים"

הבה נביט בתהליך שעובר האזרח הישראלי הממוצע במערכת החינוך. עד גיל 5, רוב החינוך נתון בידי הוריו. ההורים מחליטים אילו תכנים להעביר, כיצד וגם את היקף הלמידה. בדרך כלל, הם מלמדים את הרך את המיומנויות הבסיסיות ביותר, כגון שפה, היגיינה, חינוך גופני בסיסי, מיומנויות חברתיות, ולעתים גם הקדמה למדעים ולספרות. כל הלמידה במתכונת זו היא למידה משמעותית, למידה לשם למידה ולשם רווחת הפעוט. בגן חובה, הילד לראשונה נתקל בלמידה בתוך מסגרת כלשהי יחד עם אנשים אחרים. הוא ממשיך לגבש ולרכוש מיומנויות חברתיות, אך תכלית הלמידה ברובה אינה משתנה. לפתע, בבית הספר היסודי, התלמיד נתקל לראשונה בתופעה מוזרה למדי. מידי שבוע, על התלמיד להתייצב בכיתה ולהתיישב בכיסאו, בעוד מחלקים לו ולשאר הכיתה טופס. הטופס נראה כמו דף עבודה רגיל לכל דבר שאותו יש לבצע. אך יש מלכוד, בתחילת הטופס רשומה המילה "מבחן". משמעות הדבר היא שיש לענות על השאלות בזמן קצוב ולהגיש למורה. לאחר שבוע, תוחזר העבודה בדוקה עם ציון מ0 עד 100, והדבר אמור לשקף את הידע והיכולת של התלמיד ולהשוות אותו לשאר הכיתה כדי לבחון את התקדמותה. הרעיון נראה גאוני ויעיל, בתאוריה. למרות זאת, ככל שהתלמיד עולה כיתות ומתקדם ומתגבר, כך גם חומר הלימוד נעשה מעמיק ומסועף יותר. והמבחנים נהיים מאתגרים יותר בהתאם. הדבר אמור לקדם את התלמיד, להעניק לו ידע ולאמן אותו להתמודד עם אתגרים. בתיכון, המבחנים נהיים כלי הלמידה המרכזי. הפעילות החינוכית, נהפכת להיות רובוטית ומגמתית. תכלית הלמידה נהיית קפיצה ממבחן למבחן במרדף אינסופי אחר החומר וההכנה למבחן. ובמרדף משתתפים המורים והתלמידים גם יחד. משמעות המבחנים אמורה להיות כלי עזר למדידת ההתקדמות של התלמיד, כלי עזר למען מטרה נעלה שהיא השכלתו ורווחתו של התלמיד. אך בתיכון, המבחנים מפסיקים להיות כלי עזר, הם נהיים העיקר בלימודים. דבר זה בולט יותר מכל במבחנים שניתנים בסוף כל שנה בחטיבה העליונה, מבחני הבגרות. כל ה"למידה" במהלך השנה כל כך נבלעת במטרה הסופית, "הבגרות", שאפילו נולד דבר מוזר כמו ה"מיקוד". הרשימה של החומר לבחינה הסופית. המורים מתמקדים במטרה אחת, שתלמידיהם יצליחו בבחינות. עד כדי כך שחומר שלא נכלל במיקוד לא יילמד במהלך השנה, גם אם הוא חשוב להשכלה הכללית של התלמיד. עם הולדת הבגרויות, התלמידים, למעשה, מפסיקים ללמוד. הם מפסיקים לרכוש ידע למען ידע. אלא לומדים כיצד לקבל ציון טוב בבחינת הבגרות. למיטב ידיעתנו, "פתירת מבחנים מקצועית" הוא לא מקצוע מוכר. אך זהו המקצוע הנלמד בבית הספר, ולא מתמטיקה אנגלית, ספרות, היסטוריה, אזרחות מדעים וכיוצא בזה. זוהי המיומנות העיקרית שאיתה יוצא התלמיד מבית הספר אל החיים, ולא מיומנויות החשיבה, הסקרנות, הדעתנות, לא אדם משכיל ומלומד.

"חינוך הוא תהליך של למידה, בו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים ו/או עמדות" - אביב חדש: האנציקלופדיה הישראלית לנוער

בהתאם להגדרה זו ,קיימת זכות חברתית/כלכלית בסיסית: הזכות לחינוך ראוי. זכות שאותה כביכול מכבדת גם מדינת ישראל ב"חוק חינוך חובה".

1. האם לדעתך מתרחשת בבית הספר למידה משמעותי?
2. האם את/ה ממצה את הפונטציאל במקצועות שאת/ה פחות אוהב?
3. האם לדעתך במקצועות המוגברים שהינך לומד מתרחשת למידה משמעותית?

מניתוח השאלון והגרפים השונים למינהם אנו רואים מגמה חוזרת: מערכת החינוך ובית הספר לא גורמים ללמידה משמעותית, כלומר למידה שבה התלמיד מעורר שאלות, מאתר מקורות מידע, מעבד מידע ויוצר ידע חדש הרלוונטי לעולמו האישי. ניתן לראות מכלל הגרפים שכמעט באופן אחיד וגורף בקרב החברה ( תלמידים,מבוגרים, אנשים מהמרכז והפריפריה), וכמעט ללא הבדלים בינהם כולם חושבים שלמידה משמעותית לא מתקיימת בבית הספר ובמערכת החינוך.

המידע החדש שקיבלנו בהחלט מחזק ומראה את נכונות הטענה המובעת במאמרים שמצאנו ובהם מודגש שהלמידה במדינת ישראל היא למידה שמעוררת בית חרושת לציונים שבה התלמידים ובית הספר לא נמדדים לפי איכותם וכישוריהם אלא על פי ציוניהם, כפי שטענו אנשי חינוך רבים ובינהם רן ארז :"מנהלי בתי ספר נמדדים רק על סמך שיעור הזכאות לבגרות, וייתכן שהם יעדיפו להשקיע במקצועות שייבחרו על פני גיאוגרפיה, היסטוריה או אזרחות, למשל" , כלומר מתרחשת למידה של שינון והקאה על מנת להגביר את שיעור הזכאות בבית הספר כדי שייחשב טוב יותר. דבר זה מוכח לנו מתוך הממצאים: הנשאלים ענו ברוב גורף שלפי דעתם אין למידה משמעותית במקצועות הליבה, לעומת למידה משמעותית שכן מתקיימת בלימודים מבחירה.

במדינת ישראל מערכת החינוך ובתי הספר אינם מאפשרים לתלמידים להגיע להבנה עמוקה וללמידה משמעותית שבה התלמיד מעורר שאלות, מאתר מקורות מידע, מעבד מידע ויוצר ידע חדש הרלוונטי לעולמו האישי. בכך נפגעת זכות התלמידים לחינוך מהותי.

בעיה זו מתקיימת ממספר נימוקים, הן עיוניים והן מעשיים:

1. במערכת החינוך מקומו של בית הספר במדרג הארצי נקבע לפי אחוז הזכאות לבגרות כלומר בבית הספר לא חשוב ערכי הלמידה שמקנים לתלמיד והבנת החומר הנלמד אצלו אלא רק חשובים הציונים ומידת הזכאות לבגרות, לפי דבריו של רן ארז :" מנהלי בתי ספר נמדדים רק על סמך שיעור הזכאות לבגרות, וייתכן שהם יעדיפו להשקיע במקצועות שייבחרו על פני גיאוגרפיה, היסטוריה או אזרחות, למשל" - כלומר בבית הספר הצלחה לא נמדדת על פי הבנתם של התלמידים ותהליך הלמידה אלא רק לפי ציוניהן מה שהופך את הלמידה בבית הספר לחסרת משמעות לחלוטין.

2. עם הזמן בית הספר הפך חסר טעם, ללא כל הבנה של הצורך בלימוד אמיתי. כפי שכתבה התלמידה מיכל זולר במכתב המשקף את מה שתיכוניסטים רבים חשים.

3. בסקר נשאלה שאלה ישירה וחד משמעית בקשר לנושא. "האם לדעתך בבית הספר מתרחשת למידה משמעותית" עלה באופן גורף ובאופן המבטל כל ספק כי הלמידה בבתי הספר במקצועות הליבה (להבדיל מהמקצועות המוגברים) אינה משמעותית. בוטל כל חשש של הטיית הנתונים כתוצאה מאופיים המרדני של מתבגרים, משום שהשאלה הופנתה גם כן למבוגרים, אשר ענו באופן דומה שלדעתם הלמידה בבית הספר איננה משמעותית.

4. מתוך הגרף: "האם לדעתך במקצועות שאתה לומד מתרחשת למידה משמעותית". ניתן לראות שרוב התלמידים חושבים שבמגמות(מקצועות הרחבה לבגרות) שהם לא חובה לזכאות לבגרות יש תהליך של למידה משמעותית, עניין בחומר והבנה הרבה יותר עמוקה. בנוסף ניתן לראות מהגרף על :"האם לדעתך מתרחשת בבית הספר למידה משמעותית?" שהרוב המוחלט חושב שלא, כלומר ניתן להסיק משני הגרפים האלו שבמקצועות הליבה, כלומר המקצועות שלומדים על מנת לקבל זכאות לבגרות, יש למידה לצורך ציונים בלבד ואין התעמקות והבנה אמיתית. לכן ניתן להסיק מהתבוננות בשני הגרפים, שמקור הבעיה הוא בהתייחסות מערכת החינוך ובית הספר לציונים ולא לנושאים החשובים יותר כמו עניין והבנה עמוקה של החומר.

מסקנה:

ניתן להסיק מתוך הנימוקים הנ"ל שמערכת החינוך במדינת ישראל מעודדת למידה רדודה, שבה יש רדיפה אחר ציונים ללא הבנה עמוקה והתעניינות בחומר עצמו. ישנה התחשבות רק בנושאים הלא מהותיים. ללא התחשבות בכישורים וההבנה העמוקה והאמיתית של התלמיד.

יש לשים לב שהתוצאות אינן מעידות על מרדנות כללית בקרב התלמידים כלפי בתי הספר ולימוד באופן כללי. התלונות הן אל אופיים של מקצועות החובה והלך הרוח הכללי במערכת החינוך. העונים על הסקר הביעו תמיכה במקצועות המגמה שבהם התלמידים מקבלים חופש ללמוד את מה שמעניין אותם בדרך שתעורר סקרנות ויצירתיות. כמובן שאין עוררין על חשיבות מקצועות הליבה כמו היסטוריה וספרות, אך האופי המכני, התבניתי והמגמתי של הלימודים במקצועות אלה הוא רעל למוטיבציה וליחס של התלמידים אל המקצועות. הוא אינו מעשיר את התלמידים בטווח הארוך וגורם למרמור וזעם אל בית הספר. כל דברים אלה ניתן להסיק מתוצאות השאלון שרק מאושש את הטענות בסקירת הספרות.

אנו מסיקים מהמידע שהשגנו, מהקונטרסט בין יחס הציבור לגישה הכללית של בית הספר לעומת היחס למקצועות הבחירה, שהדרך לכונן למידה משמעותית בכלל המקצועות היא דרך חופש לימודי, הרחבה והעשרה של כלל הנושאים שתצית ניצוץ סקרנות ועניין בתלמידים וישאיר חותם בחיי התלמיד. כל זאת במקום השגרה המדכאת והבלתי פוסקת של בית החרושת לציונים שאינו מקדם את התלמיד.כחלק מעבודתנו ומהרצון לשיפור המצב הגענו לפיתרון ישים ומתון :

הפיכת כל המקצועות למקצועות בחירה. בכניסה לתיכון, התלמיד יבחר אוסף מקצועות וקורסים אותם הוא לומד באופן מעמיק ורציני, כאשר הוא בונה מערכת עם מכסת שעות מסוימת. תהיה חובה על כמות מצומצמת של שעות בנושאים שלא מהבחירה העיקרית. למעשה, זוהי המתכונת ברוב האוניברסיטאות בארץ.

יתרונות וחסרונות של הפתרון:

יתרונות:

• מעניק לתלמידים מבחר באופי לימודיהם

• לא מוותר על מקצועות ומעניק לתלמידים השכלה רחבה ככל האפשר

• הלמידה היא משמעותית

• מספק לתלמידים מוטיבציה ללמוד ולהצטיין

חסרונות:

• דורש משאבים רבים, כוח אדם ותקציב גבוה שיספק את המבחר שניתן לתלמידים.

 ולכן בגלל כל מה שנאמר בקטע זה כדאי לכם לחתום על העצומה על מנת לגרום למשרד החינוך לשנות את שיטת הלימוד ולהגיע לתהליך המבוקש של למידה משמעותית

לבסוף לאחר אסיפת מספיק חתימות אנו נשלח אעצומה זו לשר החינוך כדי להראות לו את דעת הקהל הישראלית ולגרום לו לעשות שינוי במדינה.