שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות

הבלוג שלי

http://ilanail9.cafe.themarker.com/

שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות   ארוכה הדרך לשוויון הזדמנויות  

שוב נתקלתי בעובדות מצערות שגרמו לי להפסיק לרגע הכל ולכתוב שוב על הנושא של שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות במדינת ישראל ושוב להפנות את תשומת ליבם של אנשים לסיפור אישי שכתבתי בבלוג שלי בסוף אוקטובר 2008. ולנסות להבין יותר לעומק את הנושא.  

אז קודם כמה עובדות  

כעשרה אחוזים מהישראלים סובלים ממוגבלות חמורה. כלומר מעל חצי מיליון איש במדינת ישראל (אני מקווה שהנתון הזה כולל גם את ערביי ישראל שכן לא הייתי מאחלת לעוד אנשים הסובלים ממוגבלות).

הממצאים הובאו מדוח הנציבות השנתי שמצביע על שמירת הפערים ומדגיש את נושא ההשכלה.  הפערים לא נסגרים!

בישראל חיים 475 אלף מבוגרים עם מוגבלות חמורה, שיעור שנותר יציב בשנים האחרונות ועומד על עשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה המבוגרת. 57 אחוז מתוכם הן נשים, וככל שבוחנים גילאים מאוחרים יותר כך עולה אחוז הנשים הסובלות ממוגבלות חמורה.

מספר הילדים הסובל ממוגבלות והזקוק לטיפול רפואי שוטף עומד על 190 אלף. ·        בנוסף יש 700 אלף מבוגרים עם מוגבלות מתונה יותר – שהם 16% מהאוכלוסייה

ו 120 אלף ילדים – שהם חמישה אחוז – עם מוגבלות שאינה דורשת טיפול רפואי שוטף.  מהממצאים עולה כי למרות השיפור הכללי ברמות ההשכלה שנרשם במהלך שישים שנותיה של המדינה עדיין לאנשים עם מוגבלות רמות ההשכלה מאוד נמוכות ובמיוחד בנוגע להשכלה אקדמית והפערים משמעותיים.   ככל שעולים בהיררכיית ההשכלה התמונה נראית עגומה יותר.

שיעור מסיימי התיכון בקרב אנשים עם מוגבלות חמורה עד מתונה, והוא נמוך בשיעור של 40 אחוז מאשר בקרב אנשים ללא מוגבלות.

שיעור הזכאים לתעודת בגרות נמוך ב 50 אחוז.

שיעור מקבלי התארים האקדמיים נמוך בשישים אחוז בהשוואה לאלה שאינם סובלים ממוגבלות.  

31.3 מקרב האנשים ללא מוגבלות שסיימו תיכון בשנות ה 80 של המאה הקודמת, סיימו את לימודיהם האקדמיים במהלך שנות ה 90. לעומת 7.2 אחוז בלבד בקרב האנשים עם מוגבלות חמורה ו 17.5 אחוז בקרב אלה עם מוגבלות מתונה.  הגידול בפערים עם עליית ההשכלה מצביע על כך שמבין אלה שמגיעים לרמת השכלה נתונה כלשהי, הסיכוי לעלות לרמה גבוהה יותר נמוך משמעותית בקרב אנשים עם מוגבלות. מגמה זו מתחזקת ככל שהמוגבלות חמורה יותר. 

מהממצאים עולה בבירור כי ארוכה הדרך לשוויון. עם השנים לא חל שינוי משמעותי בשוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות.  ועוד עולה מהנתונים כי אנשים עם מוגבלות סובלים יותר מבדידות ובידוד חברתי וחשים כי אין להם על מי לסמוך.   

כרבע מקרב בעלי המוגבלות החמורה המונים כמאה אלף נפש, מדווחים שאין להם על מי לסמוך בשעת חירום או צרה.

שליש מקרב בעלי המוגבלות – שהם 140 אלף – מדווחים על תחושת בדידות התוקפת אותם לעיתים קרובות לעומת אחוזים בודדים בלבד בקרב אנשים ללא מוגבלות.  נתונים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר בוחנים את סוגיית הניידות. 

יותר מחצי מיליון ישראלים מדווחים על בעיות ניידות מבחוץ לבית.

160 אלף מתוכם מסוגלים להתנייד רב באמצעות מכשיר עזר או בתמיכה של אדם אחר.  

ממצאים אלה מעוררים תהייה. מדוע הפער נשאר בעינו?  האם הדבר נובע מניצול לא נכון של, מהעדרם או מהעובדה שגורמים משמעותיים בחברה לא הפנימו את הזכויות של אנשים עם מוגבלות.  גם לאחר עשר שנים מאז חוקק חוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות, ולאחר שישראל חתמה על האמנה הבין לאומית לזכויות אנשים עם מוגבלות עדיין השוויון רחוק ביחס לאנשים עם מוגבלות בחברה הישראלית.  

אני רוצה לענות על כמה מהשאלות האלה בקצרה ולדון בנושא קצת מהיבט פילוסופי/סוציולוגי וגם מהיבט אישי כמובן.  

ניצול המשאבים הזמינים לאנשים עם מוגבלות הוא לא נכון ומנותב כך שהוא פוגע עוד יותר בסיכוייהם של אנשים רבים עם מוגבלות להתקדם בחייהם ולהשיג רמת חיים טובה - שבאה לידי ביטוי בהשכלה ובעבודה.  קחו לדוגמה את הסיפור האישי שלי בנושא תעסוקת אנשים עם מוגבלות, תכפילו אותו בכמה מאות אלפים והינה לכם תוצאה עצובה.  הרי זה ידוע ששירותי הרווחה קורסים. יש שיגידו בגלל חוסר תקנים, ויש שיגידו בגלל עומס. מניסיוני והכרותי זה גם בגלל חוסר מוטיבציה, שחיקה, חוסר התמקדות בדברים חשובים. עומס תיקים אין ממש לעובדים הסוציאלים. מי שיגיד לכם שיש לו 300 תיקים אני מבטיחה לכם שרק עשר או עשרים אחוז מהם פעילים והשאר נקראים בשפה שלהם תיקים רדומים... ובגלל סיבות כאלה ואחרות שציינתי ושלא ציינתי לא מסוגלים לטפל כמו שצריך באנשים עם מוגבלות וכאילו עושים להם טובה שבכלל מתייחסים אליהם כבעלי מסוגלות.

דרך אגב, רוב העובדים הסוציאליים שאני פגשתי הם כאלה שלצערם הרב לא הצליח להתקבל למחלקות אחרות והם נאלצו ללמוד עבודה סוציאלית, ועם התסכול הזה הם חיים ואותו הם משליכים גם על האנשים בהם הם מטפלים. לכן שכשאדם עם מוגבלות רוצה ללמוד לתואר מסוים בו הוא חושק והוא עומד בתנאי הקבלה אליו , יש כאלה שאוכלים את עצמם מרוב קנאה... ואז מתחיל מסע ההצקות ווהשפלות וניסיונות להביא לכך שהאדם המוגבל לא ילמד לתואר או למקצוע בו הוא חפץ. אני אישית חושבת שמי שלומד או רוצה ללמוד משהו שהוא אוהב והוא יוכל לעסוק בו בעתיד יש בזה יתרון כפול. מי שלומד מתוך אילוץ - סביר להניח שהוא פחות יהיה מרוצה.... אחרים כבר שחוקים נפשית ואפאטיים ממש. אבל יש גם טובים שעושים מלאכת קודש ממש ורוצים לעזור וגם אותם לא צריך לשכוח. אבל אלה הם מעטים מאוד ונדיר למצוא.  

כשאדם מוגבל מבקש עזרה בשיקום מקצועי או תעסוקתי, הוא צריך לעבור עשר מדורי גיהינום עד לקבלת שירותי שיקום אם בכלל. וכמובן הדבר תלוי גם על איזה עובד סוציאלי הוא נופל. כל וועדות השיקום של שירותי הרווחה שהייתי נוכחת בהם הם פשוט ביזיון. עושים צחוק מאנשים עם מוגבלות, בזים להם וליכולותיהם וכך מדכאים את נפשם ושוב התוצאה היא שאלה לא מצליחים להתקדם הלאה, ועד שהם מוצאים כוחות נפשיים לוקח זמן. זמן שהיה יכול להיות מנוצל אחרת – לטובתו של האדם עם המוגבלות הפיזית.  כך נוצר מעגל קסמים שאיש לא חותך אותו כדי לבחון את הדברים ברצינות, בתשומת לב ותוך חשיבה מעמיקה על צרכיו של האדם המוגבל ועל יכולותיו.  לגבי אנשים עם מוגבלויות. 

רק למי שיש לו החוסן הנפשי להילחם על חיוו ועל עתידו ויש לו את התמיכה מסביבתו הקרובה, יוכל להצליח ולהתקדם, אך ההתקדמות הזו תהייה איטית יותר כשרשויות הרווחה מעכבות אותם על ידי סרבול הליכים בירוקרטיים את ההתקדמות של אנשים עם מוגבלות.  כתוצאה ממעגל הקסמים המעוות הזה, יוצא שרבים מהאנשים בעלי המוגבלות מתקשים לסיים את לימודיהם, ותהליך הלמידה שלהם מאוד קשה. למה? בגלל שלא מכשירים אותם באמת להתמודדות עם הדרישות של לימודים אקדמיים. כל המכינות והקורסים שמציעים שירותי הרווחה הם כל כך בסיסיים ונועדו כדי לצאת לידי חובה. ומי שאינו סקרן מטבעו ובעל נכונות ללמוד ולהתפתח יתקשה מאוד במהלך לימודיו ויהיה תלוי מאוד בשירותי עזר שונים שיעזרו לו לסיים את התואר כדי לקבל את התעודה ולא כדי ללמוד ולהתפתח. ואז כשמסיימים את הלימודים הם לא מצליחים למצוא עבודה מסודרת והעבודות שהם מוצאים הם זמניות, לא קבועות ולא יציבות, ואין להם סיכוי לקידום או לתנאים סוציאליים טובים. כך שאין להם קרקע יציבה מתחת לרגליהם, והם חיים יותר בעוני ובפחד מתמיד לעתידם.

הם מתקשים כתוצאה מכך להקים משפחה.

לחיות ברמת חיים ראויה.

לטייל ולבלות

כן אציין שאת כל העבודות שעבדתי (ואני עובדת) בהם במהלך חיי מצאתי בכוחות עצמי !!!. בימים קשים שבהם היה קשה לי למצוא עבודה פניתי כמובן לשירותי ההשמה של הרווחה [חבל איזה בזבוז...] רכז ההשמה באזור מגורי לא נקף אצבע מעולם כדי לסייע לי למצוא עבודה, אלא ניסה כל הזמן לרדת עלי ולהגיד לי "מי יקבל אותך בכלל לפה, ומה פתאו שיעסיקו אותך שם...".

רק רכזת השמה אחת באמת ניסתה לבדוק עבורי אפשרויות מתוך רצון ודאגה - למרות שהיא לא הייתה אחראית על אזור מגורי. לפחות לה יש את הנכונות לעזור וזה מבחינתי שווה הכל... 

אז מה צריך לעשות?  

הינה כמה רעיונות  

שינוי בחקיקה שיביא להגדלת הקצבאות: זהו השינוי המשמעותי הראשון שחייב להיעשות אם למדינה הזאת אכפת מאנשים עם מוגבלות. אני מציעה להגיש הצעת חוק שאומרת כל מי שיש לו 100 אחוזי נכות רפואית ו 75 אחוז אי כושר עבודה שקבע לו המוסד לביטוח לאומי, קצבתו צריכה להיות גבוהה ולעמוד על לפחות מחצית מהשכר הממוצע במשק ולא על סכום של 2412 ש"ח בחודש ליחיד ובנוסף לכך הוא יהיה זכאי אוטומטית לקצבת שירותים מיוחדים בהיקף של 50 אחוז לפחות - ובאופן אוטומטי ולקצבת ניידות. החוק צריך להיות אחיד לגבי כל האנשים בעלי המוגבלות שכאמור סובלים מנכות חמורה ושאין סיכוי שמצבם ישתפר אי פעם ורוב הסיכויים שהוא אף יחמיר.  

לפטר עובדי השמה במחלקות לשירותים חברתיים שכלפיהם מופנים אין ספור תלונות שבהם אף אחד לא מטפל. כאלה שלא עושים את עבודתם  כראוי, עושים צחוק מאנשים עם מוגבלות, לא מאמינים ביכולותיהם וגורמים לעוול ולנזק נפשי לאנשים עם מוגבלות ומקשים עליהם את החיים יותר. ובמקום זאת להעתיק את המודל של השמה בעבודה שנהוגה במוסד לביטוח לאומי או להעביר את הטיפול בנושא אליהם - כי הם יותר ממוקדים וענייניים ולא מורחים את הזמן בוועדות השפלה מיותרות. חוץ מעובדת השמה אחת (בשירות לעיוור) אישה מקסימה לא נתקלתי, אלא רק בחסרי תועלת למערכת ולאנשים עם מוגבלות. ואולי הם כן מועילים למערכת שרוצה לשמר את הפערים. כי ככל שיש יותר אנשים עם מוגבלות מסכנים ככה למערכת תהייה יותר עבודה והמשך הצדקה לקיומה.

לחייב הנגשת מקום העבודה והכנסת ציוד ממוחשב דרוש לפני שהאדם המוגבל מתחיל את עבודתו ולא חודש אחרי. וגם לדאוג לכך שהאדם המוגבל ידע לתפעל ציוד ממוחשב בו עליו יהיה להשתמש במקום העבודה – בצורה חלקה. כל אלה חייבים להיעשות לפני כניסתו של האדם המוגבל למקום העבודה. כלומר אם אדם עם מוגבלות מתקבל לעבודה ועליו להתחיל אותה בעוד שבוע, אזי בתוך שבוע צריך לעמוד לרשותו כל הציוד והנגישות שהוא זקוק להם במקום העבודה, אחרת הסיכוי שהוא יפוטר מעבודתו תוך חודשים ספורים ילך ויגדל. זאת מכיוון שבהעדר הציוד המתאים, התפקוד של האדם המוגבל מלכתחילה יהיה איטי יותר ויעכב את התפוקה למעסיק. וזה האחרון מה הוא צריך אחד כזה במקום עבודתו ובצדק. לכן חשוב מאוד לדאוג לכל הדברים האלה קודם לכן לפני שהאדם המוגבל נכנס לעבודתו.

לחייב מעסיקים לא לפטר אדם עם מוגבלות לפני תום שנה. זאת כדי לאפשר לו להסתגל למקום העבודה ולמצא את יכולותיו. וגם כדי שאם יפוטר הוא יהיה זכאי לפיצויים ולחתום אבטלה. הרבה מאוד אנשים עם מוגבלות אינם יכולים לחתום אבטלה משום שאינם עובדים מספיק שעות. גם אם הם עובדים בפרויקטים זמניים במשך כמה שנים, מספר השעות שהם עובדים אינם מזכים אותם בדמי אבטלה ובזכויות סוציאליות אחרות. וזו ממש שערוריה. אני עבדתי במקום מסוים ארבע שנים וכמה חודשים ולא קיבלתי אגורה אחת של אבטלה בגלל חוסר בשעות ועד שמצאתי עבודה לקח לי המון המון זמן ... אם הייתי יכולה לקבל אבטלה כמו שאר העובדים במדינת ישראל שזכאים לה זה היה עוזר מאוד.

מסע הסברה, דו שיח והידברות כבר מבית הספר היסודי כדי להביא לשינוי עמדות כלפי אנשים עם מוגבלות. לא להזכיר את הנושאים האלה בימי התרמה לנכים וביום הבין לאומי ... זו צריכה להיות תכנית מסודרת שתפעל במהלך כל השנה. וגם לדאוג להעלות את הדברים בתקשורת – טלוויזיה רדיו, עיתונות כתובה ואלקטרונית.    

אני מקווה שאת הדברים שלי יקראו גם חברי כנסת ומקווה שיהיו מבינהם שיפעלו למען שינוי המדיניות.  אגב, אם יש לכם מה להוסיף כדי שיתרום למה שכתבתי ויעזור לעורר יותר עניין אשמח לקרוא.