השופט שאול שוחט:

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב-יפו (כב' הש' שפרה גליק בתמ"ש 44417-01-14), מיום 18.2.15 (להלן: "פסק הדין"; "פסק דינו של בית משפט קמא").

בפסק הדין הורה בית משפט קמא על העברת ילדיהם של המערערת והמשיב - י' פ' מ' יליד 2007 ו-א' פ' מ' ילידת 2008 (להלן: "הילדים") – באופן מיידי, ממשמורת המערערת-האם למשמורת המשיב-האב, תוך קביעת הסדרי ראיה בין המערערת לבינם ומתן הוראות בדבר הדרכה הורית לשניים כתנאי ללינת הילדים אצל המערערת והסדרי ראיה עמם בחופשות ובחגים.

לפסק הדין קדם פסק דין של בית משפט קמא, מיום 18.7.12, בו נקבעה המשמורת על הילדים בידי המערערת (תמ"ש 42591/09, להלן: "הליך המשמורת הראשון").

פסק דינו של בית משפט קמא

1. את פסק דינו ביסס בית משפט קמא על חוות דעת מסוגלות הורית שהתבקשה והתקבלה במסגרת הליך המשמורת הראשון (להלן: "חוות הדעת") ועל דו"חות יחידת הסיוע ותסקירי העו"ס שהוגשו במסגרתו; על דו"חות יחידת הסיוע ותסקירי העו"ס, לרבות דו"ח סיכום ועדת תסקירים ועדויות גורמי הרווחה שהונחו לפני בהליך הנוכחי נושא הערעור, כמו גם התנהלותה של המערערת בשני ההליכים. מכל אלה למד בית משפט קמא, כי המערערת היא "הורה מנכר העושה הכל כדי לגרום לניכור הורי בין ילדי הצדדים לאב התובע" והורה על העברת המשמורת לידיו.

טענות המערערת

1. פסק דינו של בית משפט קמא הוא חריג בנוף פסקי הדין בסכסוכי משמורת, עומד בסתירה מוחלטת לפסיקות עקביות של בתי המשפט ואינו עולה בקנה אחד עם טובתם של הילדים (סעיפים 1, 8, 9, 22 לעיקרי הטיעון); פסק הדין ניתן על בסיס הסתמכות חלקית ומוטעית על חוות דעת שניתנה בהליך המשמורת הראשון בו הומלץ, בכלל, על מתן המשמורת בידי האם. הדעת נותנת שהיה מקום, בהליך כה משמעותי של העברת משמורת, לבחון מחדש את טובתם של הילדים על בסיס חוות דעת עדכנית שתבחן את מסוגלותם של ההורים לאותה נקודת זמן בה עולה הצורך, כביכול, בשינוי המשמורת (ס' 2,3 לעיקרי הטיעון); פסק הדין שגוי גם על בסיס החומר הלא עדכני שהיה לפני בית המשפט. בהליך המשמורת הראשון נקבעה המערערת כמשמורנית, על בסיס חוות הדעת אשר בחנה את האינטראקציה המצוינת שהייתה, ועדיין הינה, בינה לבין הילדים. לעומת זאת, בחוות הדעת נכתבו "דברים קשים" אודות המשיב, ששוללים את מסוגלותו לשמש כמשמורן ומעמידים בספק את יכולתו להיות הורה מאפשר אם המשמורת תעבור לידיו. דברים קשים אלה לא זכו כלל להתייחסות בפסק הדין (ס' 4, 5 לעיקרי הטיעון); בהליך הנוכחי הובהר לבית משפט קמא, כי למערערת קשר חם וטוב עם הילדים והיא דואגת לכל צרכיהם ולא מחסירה מהם דבר (סעיף 5 לעיקרי הטיעון). לא בכדי הציע בית משפט קמא, בסיום הליך ההוכחות, להשאיר את המשמורת בידיה בכפוף להענקת הסדרי ראיה למשיב, מה שמלמד שגם בית משפט קמא סבר כי המערערת ראויה לשמש כמשמורנית על הילדים גם לעת הזו (סעיף 6 לעיקרי הטיעון); את הנתק בין המשיב לילדיו יש להטיל לפתחו ולא לפתחה של המערערת. הנתק החל בשל אירוע אלימות שחוו הילדים מהמשיב ביולי 2013. למרות שהומלץ על הסדרי ראיה תחת פיקוח ובמרכז קשר סירב המשיב לעשות כן. במשך חודשים ארוכים, ולמעשה עד היום, בחר המשיב אף לא להיות בקשר עם מוסדות החינוך של הילדים. גם לפני אירוע האלימות לא היה המשיב קשוב לצרכי הילדים, לא קנה להם, מעולם, מתנה ולו הקטנה ביותר וגם כשהתקיימו הסדרי ראיה, בתקופה שעד לאירוע האלימות, נהג המשיב לבטל הסדרי ביקור ולקצר את אלה שהתקיימו משום חוסר יכולתו להתמודד עמם (סעיפים 7, 16 לעיקרי הטיעון); בית משפט קמא הורה על העברה מידית של הילדים למשמורת המשיב מבלי ששקל את הצורך בהכנה מוקדמת. ההעברה, אליבא דבית משפט קמא, אמורה להתבצע ללא כל תכנית מעבר, ללא כל מערך טיפולי, באמצע שנת הלימודים ועל רקע נתק מוחלט של שנה ועשרה חודשים בינם לבינו. בית משפט גם לא שקל את שאלת הפרדתם של הילדים משני אחיהם (ילדיה של המערערת מנישואיה הראשונים) כמו את העובדה כי, הם אמורים לעבור לתא משפחתי חדש בו ישנה בת זוג למשיב, שנמצאת בחודשי הריון מתקדמים (סעיפים 10, 12 לעיקרי הטיעון). לטענות אלה, כך המערערת, יש ליתן משקל נכבד על רקע התנהלות לא מקצועית של רשויות הרווחה ובית משפט קמא – לא קיימו פגישות עם הילדים (למעט פגישה אחת); לא נשקלה אפשרות מינויו של אפוט' לדין; בית משפט קמא לא ישב בדין "כשנפשו חפצה ואוזנו קשובה"; כעס על המערערת ושגה משום כך בשיקול דעתו. על רקע זה סבר בית משפט קמא, כי בשאלה של ניכור הורי עסקינן ולא היא. ענייננו בשאלה של משמורת למערערת והסדרי ראיה בין הילדים למשיב שאותם יש להסדיר, בדרך טיפולית נאותה, משום חששם של הילדים ממנו בעקבות אירועי אלימות שלו כלפיהם (סעיפים 15, 16, 17 לעיקרי הטיעון).

מכאן עתירתה לקבל את הערעור; הותרת המשמורת על הילדים בידיה; קביעת הסדרי ראיה בין המשיב לילדים באופן שיבטיח את שלומם.

            טענות המשיב

1. המשיב, בעיקרי הטיעון ובדבריו לפנינו, תמך בתוצאות פסק הדין. לטענתו, אין להתעלם מההליכים שמתנהלים בין ההורים מזה חמש שנים, מהם ניתן ללמוד בבירור על סיכול מכוון של הקשר בינו לילדיו; חוסר שיתוף פעולה עם גורמי הרווחה והפרה מתמשכת של החלטות בית משפט שנועדו לקדם את הקשר – עד כי, כלשון בית משפט קמא, "מחקה" המערערת – האם את המשיב-האב מחיי הילדים. בנסיבות אלה, העברת המשמורת על הילדים מידי המערערת לידיו, היא תוצאה מתבקשת ואף הכרחית. המערערת, שקיבלה את המשמורת לידיה, בהליך המשמורת הראשון, על תנאי לאפשר קיומם של הסדרי ראיה בינו לבין הילדים – כשלה בעניין זה ובמכוון. משכך, כך המשיב, טובת הילדים חייבה את העברתם לידיו, כהורה אחראי שיבטיח, בניגוד למערערת, קיומם של הסדרי קשר בין הילדים לאמם; טענותיה של המערערת בדבר מסוכנותו של המשיב לילדיו נשללה; אירוע האלימות הנטען הופרך והמדינה חזרה בה מהאישום נגדו כך שאת אובדן הקשר יש להטיל לפתחה של המערערת.
2. לא רוצים את אבא 
3.  כינוס בתי הדין הרבניים עסק בתסמונת הניכור ההורי בעת גירושין פסק דין תקדימי קבע שאם שמונעת מאבי ילדיה להיפגש איתם מפרה את איזון המשאבים בין בני הזוג, שכן הילדים הם המשאב הכי יקר של ההורים מאת: עידן יוסף | | www.Nfc.co.il הכתבה מתוך: http://www.nfc.co.il/Archive/001-D-137129-00.html?tag=21-38-55 כ-3-2 אחוזים מן הילדים שהוריהם מתגרשים אינם מעוניינים להיפגש עם אחד מהוריהם בשל הסתה מצד ההורה השני. נתון זה הוצג השבוע בכינוס השנתי של בתי הדין הרבניים, שעסק בנושא "תסמונת ניכור הורי". במסגרת הכינוס, אותו ארגנה הנהלת בתי הדין הרבניים לעורכי דין, לטוענים רבניים, לשופטים, לעובדים סוציאליים, לפקידי סעד, לפסיכולוגים ולדיינים, הועלו סוגיות פסיכולוגיות, משפטיות והלכתיות הקשורות ל"תסמונת הניכור ההורי". הדוברים הציגו מקרים שונים המהווים דוגמה לניכור הורי
4. תלונות שווא - והוצאת דיבה ולשון הרע היא פגיעה בכל המערכות 

5. מסתמן: נשים שיגישו בעתיד תלונות שווא - ייאסרו  

        מסתמן: נשים שיגישו בעתיד תלונות שווא על עבירות ייאסרומשפטנים: תיקון הנחייה 2.5 של פרקליט המדינה יגרור גל של הגשת כתבי אישום ואף מאסר על תלונות שווא.

   לדברי עו"ד מירית ענתבי, שכתבה לבקשת שרת המשפטים איילת שקד, חוות דעת מקיפה לתיקון ההנחיה 2.5 "העלייה בתלונות השווא מצד נשים נבעה פעמים רבות מנסיונן להפעיל לחץ פסול על הגברים במסגרת מאבקי גירושין – ולעיתים קרובות תוך הרס וחורבן של חיי הבעל וילדיו, תוך פגיעה למתלוננות האמת".

   "אחוז הגברים הגרושים השמים קץ לחייהם בישראל הוא מהגבוהים בעולם" אומרת עו"ד ענתבי. "אין לי ספק, שיש להוראה 2.5 שמנעה עד עתה להעמיד לדין נשים שהעלילו עלילות שווא על בעליהן – חלק נכבד בסטטיסטיקה הזו".

   מעת שתוקנה ההוראה ע"י פרקליטת המדינה דאז, נחסמה כמעט לחלוטין האפשרות להעמיד לדין מתלוננות שווא לדין, גם כאשר הוכח מעל לכל ספק כי מדובר בתלונת שווא.

   כעבור עשרות שנים, בעקבות בחינתה המחודשת של המדיניות ע"י שרת המשפטים איילת שקד – ולאחר התייעצות ארוכה ומקיפה עם גורמי משפט, ביניהם עם עו"ד ענתבי - פרסם השבוע פרקליט המדינה הנחיות חדשות בנוגע להעמדה לדין בגין תלונות שווא ועדויות כוזבות.

   בניגוד להנחיות הקודמות, מורה המדיניות החדשה על העמדה לדין מתלונני שווא, למעט בנסיבות חריגות.

   לדברי עו"ד ענתבי: "נפל דבר במדינת ישראל – עוול היסטורי בן עשרות שנים תוקן. מהיום מתלונני ומתלוננות השווא צפויים להעמדה לדין פלילי ולעונשי מאסר ולא רק לקנס כספי".

   תלונות שווא על אלימות במשפחה ותקיפה הפכו לתופעה נפוצה במסגרת סכסוכי גירושין. על כך מעידים, בין השאר, הדו"חות שנתיים של משטרת ישראל, וסקרים שערכה מחלקת המידע בכנסת ישראל, לפיהם מסך כל התיקים הנפתחים בכל שנה בגין אלימות במשפחה למעלה מ-50% מהם נסגרים על-ידי המשטרה.

   כ -30% מהתיקים שנפתחים בכל שנה מועברים לפרקליטות, ורק כ -15% מסך כל התיקים - נדונים לבסוף בבית המשפט.

    לשרת המשפטים בשינוי המדיניות: "להתעצמות התופעה של תלונות השווא היו השלכות קשות. מצד אחד, תלונות אמת של נשים לא טופלו כראוי. מצד שני, גברים שבנות זוגן רצו לנקום בהן או להשיג יתרון מולם בתהליך הגירושין הושלכו למעצר והורחקו מביתם ומילדיהם על לא עוול בכפם".