התנדבות נפגע נפש לכוחות הביטחון

לפני כ8 שנים ביקשתי לראשונה להתנדב למתמי"ד של מג"ב (התנדבות במדי משמר הגבול במתכונת של משמר אזרחי) ובקשתי נדחתה בגלל הרישום הפלילי שהיה לי לצערי (תקיפה בנסיבות לא מחמירות,שחל עליהן כבר מזמן חוק ההתיישנות.)על עברי הפסיכיאטרי לא דיברו איתי כלל למרות שלא הסתרתי דבר. כשפניתי למחלקת החנינות של משרד המשפטים בקשתי נדחתה אך נאמר לי בטלפון שכאשר תחול תקופת ההתיישנות על העבירות שלי, אוכל לנסות שוב לבקש להתנדב למתמי"ד (לצערי אין לי הוכחה כתובה לכך). כך באפריל 2006 פניתי לע' רמ"ד בקרה ופניות הציבור במשטרת ישראל רפ"ק איתן בן קימון, בבקשה חוזרת להתנדב למתמי"ד. הוא הפנה אותי אל קב"ט אק"מ רפ"ק מיטל טל שזימנה אותי לפגישה במשרדה בתחילת מאי 2006. בפגישה זו היא אמרה לי שבגלל עברי הפסיכיאטרי היא שולחת אותי לבדיקה פסיכיאטרית אצל פסיכיאטר מטעם המשטרה, דר' עוזי שי. כששאלתי אותה אם היה תקדים לסיפור שלי, היא סיפרה לי על בחור עם עבר פסיכיאטרי שעבר בדיקה כזאת ונכשל ולאחר שנה הוא נבדק שוב ע"י רופא מטעמם ובקשתו אושרה. הבדיקה נערכה ביוני 2006, במהלכה הרופא העלה ספקולציות שאם אקלע למצב חירום בזמן שירותי במתמי"ד, אני עלול לקבל טראומה. כך הבנתי שאת הבדיקה הזאת לא עברתי, ובאמת כך היה. לכן ערערתי על החלטתו למחלקת מידע והערכה במשרד הבריאות בירושלים. הם זימנו אותי לשיחה בועדה לעניין כשירות רפואית לשאת כלי ירייה. אכן התייצבתי בפני הועדה בסוף אוקטובר 2006 שלאחריה החליטו חברי הועדה הנכבדים שאינני כשיר לשאת נשק מבחינתם בגלל שאני פירשתי גופים מסוימים (משטרת ישראל, צה"ל ופסיכיאטרים מסוימים) שאליהם פניתי שהם מזלזלים, מבטלים ודוחים אותי בגלל עברי ושאני "נעול" על דעתי שדבק בי כתם וששירות עם נשק יכול למחוק כתם זה. ברצוני להבהיר שאינני מדמיין דברים ואם חברי הועדה הנכבדים היו נוכחים בכל מפגש שהיה לי עם אותם גופים, אני מאמין שהם היו מגלים שאני צודק. ובכן, הייתי שמח לשרת בכל יחידה אחרת, בין אם במשטרה או בצבא, גם ללא נשק. גם כך הייתי מרגיש שמחקתי את הכתם ותרמתי את חובתי כאזרח. לצערי, השירות במתמי"ד מצריך החזקת נשק והמשטרה אינה מוכנה לקבל אותי לשורותיה גם ללא נשק אפילו כשביקשתי, בגלל שסירבתי לקבל חלופות אחרות של התנדבות, כגון התנדבות בבתי חולים, בתי אבות, מד"א וכו', אשר הוצעו לי ע"י חברי הועדה. ובכן, אם המדינה חושדת שאני בן אדם מסוכן לעצמו או לסביבה בשירות ביטחוני, מדוע היא אינה חושדת שאני עלול להיות מסוכן גם במסגרות אחרות? אני חושב שאני יכול להועיל הרבה יותר בשירות ביטחון המדינה שאליו אני מחובר יותר,מסיבות אידיאולוגיות.כמו כן, אם הייתי בן אדם מסוכן, אני לא צריך בשביל זה את הנשק של המתמי"ד.בשבילי הנשק אינו הנושא,אלא עצם השייכות והתרומה לכוחות הבטחון. הועדה החליטה שאני טיפוס חרדתי וחשדני. אני לא סתם חושד בכל אחד ואחת שאני פוגש, לכן כשהבנתי שחברי הועדה אינם מבינים את מניעיי לקבלת האישור לנשק, החלטתי לא לפנות לערכאה משפטית ע"מ לערער על החלטת הועדה מבלי שתהיה לי חוות דעת פסיכיאטרית שונה. פניתי לעיתונאית, הגב' פאר לי שחר, ע"מ שתנסה לעזור לי, אך היא אמרה לי שאני זקוק לטיפול. באותו זמן מאוד כעסתי על דבריה אך בד בבד אני מבין מדוע היא דיברה כך משום שהיא לא מכירה אותי אישית. לכן, פניתי אל מחלקת חוץ למבוגרים בבי"ח 'גהה' לבדיקות יותר אינטנסיביות וממושכות ע"מ שאם אצטרך לפנות לערכאה משפטית, תהיה בידיי חוות דעת רצינית יותר המסתמכת על היכרות ממושכת ומעמיקה איתי, שלפי דעתי היא יותר משמעותית. כך לאחר אינספור שיחות ומבדקים שנערכו לי יותר מ3 שנים ע"י מס' רב יותר של רופאים פסיכיאטריים, כולל מנהל המחלקה בכבודו ובעצמו, הפרופ' חגי חרמש, קיבלתי חוות דעת שונה לחלוטין מהחלטתם של חברי הועדה של משרד הבריאות ושל עוזי שי.את האישור מ'גהה' קיבלתי באפריל 2010 ושוב פניתי אל רפ"ק מיטל טל ע"מ שהיא תשלח אותי לבדיקה פסיכיאטרית נוספת, והיא אכן שלחה אותי לבדיקה אצל דר' רפאל אידלמן, שנערכה באוגוסט 2010. לאחריה הוא החליט שאינני כשיר לשאת נשק מכיוון שלדעתו יש לי הפרעות באפקט מהלך החשיבה, יכולת הפשטה והכללה, סכיזופרניה, התנהגות בעלת מאפיינים תוקפניים וחוסר מודעות עצמית בקשר למצבי. מעניין אותי לדעת, האם יכולתי להסתיר דברים אלו במשך 3 שנים כשנבדקתי ב'גהה'? כמו כן, דר' אידלמן "שכח" לציין בחוות דעתו את העובדה שהבעתי חרטה עמוקה על מקרי התקיפה בעברי ושאין לי מחשבות אובדניות שנים רבות. אני מאמין שחוות דעתו של מר אידלמן לא הייתה אובייקטיבית וזאת מן העובדה שהוא עובד עם המשטרה, אותה משטרה אשר אינה מעוניינת שאשרת במסגרת המתמי"ד. אם כתוב בחוק שלמי שיש עבר פסיכיאטרי אסור להתנדב למשטרה, אז מדוע המשטרה שולחת אותי לבדיקות פסיכיאטריות שעולות לי הרבה כסף(מעל 500ש"ח) אצל רופאים לא אובייקטיביים? ברצוני לציין שיש בידיי רישיון ל"נשק" והכוונה היא לרישיון הנהיגה בתוקף שמצוי בידיי. אני לא בטוח אם במילון המושגים שלך רכב נחשב לנשק, אך המציאות המרה מראה אחרת. מסתבר שלמשטרת ישראל והרופאים: דר' אידלמן ודר' שי, אין אומץ לקחת אחריות והם מגלגלים אותה אל משרד הבריאות בירושלים אשר גם מסרב לקחת אחריות ולהעניק לי אישור לנשק ועובדה היא שמשרד הבריאות אפילו לא טרח לשלוח אותי לועדה נוספת, אלא "מנפנף" אותי בכך שהוא מציע לי להיבדק בדיקה חוזרת אצל רופא בעוד שנה. אני אינני נביא, אבל התחושת הבטן שלי אומרת שגם בעוד כשנה אם אבדק אצל רופא אחר,הוא גם יפסול אותי. גם ניסיונותיי לפנות לארגון "בזכות" וללשכת עורכי הדין במסגרת "שכר מצווה", על מנת שייתנו לי סיוע משפטי בעתירה לבג"צ,נענו בשלילה בטענה שאין לי סיכוי לזכות במאבקי. יש לציין כי היו מקרים רבים בהיסטוריה המשפטית, של מאבקים חסרי סיכויי כביכול, אשר הסתיימו בהצלחה! (זה לא עזר לי לשנות את דעתם כשאמרתי להם זאת.)כמו כן גם פנייתי לתקשורת הכתובה והאלקטרונית, לרוב לא נענתה בכלל, ועד שחשבתי שיש צדיק אחד ב"סדום" אשר כן הראה התעניינות בסיפורי,(הכוונה היא לכתב קול ישראל,אלון שני) ולעזור לי בפנייה אחת אל אק"מ,מהר מאוד התייאש הוא מלנסות לעזור לי, לאחר שקיבל תשובה שלילית ולקונית מהם וגם משום שהעורך שלו לא ראה בסיפורי עניין לציבור.לכן חשבתי שאולי ח"הכ אילן גילאון (הידוע כנלחם על זכויות הנכים)יוכל לעזור לי במאבקי, וחה"כ גילאון שלח מכתב בקשה אל השר לביטחון הפנים. אני מתאר לעצמי שהשר לביטחון הפנים יפנה את הבקשה שוב למשטרה ולא יטפל בעניין בעצמו וכידוע תשובתם הרי היא שלילית. אך לצערי חה"כ והשר לא יכולים מעבר לכך, על כן נראה לי שלהיאבק לבד כנגד המערכת יהיה לי קשה, אפילו אם אעתור לבג"צ לבד כפי שעשיתי בזמנו (שנת 2004) כנגד צה"ל זה כנראה לא יעזור וגם במקרה הנ"ל בג"צ יסרב להתערב בשיקוליי משטרת ישראל לא לקבל אותי למתמי"ד. אך אם יצטרפו אליי למאבק עוד אנשים נפגעי נפש עם סיפור דומה לשלי, הסיכוי להצלחה יהיה טוב יותר.

   שתפו עכשיו בפייסבוק

» יצירת קשר עם יוזמי העצומה