הנגשת מוסדות החינוך לבעלי מוגבלות

בישראל חיים כיום כ 1.41 מיליון אנשים עם מוגבלויות, 17% מסך האוכלוסייה הכללית. מתוכם 17% (כ-240 אלף) הינם ילדים מתחת לגיל 17, כלומר תלמידים או ילדים הנמצאים בתוך מערכת החינוך. בעקבות ההפליה הנוצרת בתוך מערכת החינוך, ממשיך הפער ההשכלתי אל תוך ההשכלה האקדמאית- רק 19% מהאנשים עם מוגבלות הם בעלי תואר אקדמי, לעומר 33% בקרב אנשים ללא מוגבלות. ניכר שאנשים עם מוגבלות נתקלים במחסום בכל הנוגע לרכישת השכלה, לא בגלל חוסר יכולת שכלית אלא בגלל בעיית ההנגשה, פיזית הם אינם יכולים ללכת ללמוד באותם מוסדות.

בעלי מוגבלויות פיזיות אינם נחשבים נכים נפשית עפ"י החוק, כלומר זכותם של בעלי נכות פיזית ללמוד במוסד חינוך רגיל כשאר בני הנוער. בשנת 1998 נכנס לתוקף "חוק שוויון לאנשים עם מוגבלויות" שמטרתו להגן על על כבודו וחירותו של אדם בעל מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות וכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו. תנאי חשוב לשילוב בעלי מוגבלויות הוא הנגשה בכלל ונגישות תלמידים לבתי ספר בפרט, ולכן לחוק הוסף "הזכות לנגישות פרטנית לתלמיד עם מוגבלות ולהורה עם מוגבלות, למוסד חינוך ולשירותי החינוך שהוא נותן".

הסיבה שבחרנו להעלות נושא זה היא כי למרות המאמץ החוקתי לטפל בסוגיית בעלי המוגבלויות, במציאות החוקים והדרישות אינם נאכפים, ורוב המקומות הציבוריים בכלל ומוסדות החינוך בפרט נותרים לא נגישים לאנשים בעלי מוגבלות פיזית.

לפי דוח מבקר המדינה בשנת 2014, נמצאו ליקויים רבים בטיפול הנגשת מוסדות החינוך, עד מצב כי תלמיד הזקוק להנגשה כתוצאה ממוגבלות פיזית סיים את לימודיו. כך למעשה נאלצים תלמידים בעלי מוגבלות פיזית ללמוד תקופות ארוכות בבתי ספר שלא הונגשו ובתנאים שאינם נאותים, דבר הפוגע בזכויותיהם הבסיסיות