אנשים למען הדלת לתקווה, בית ליצאניות שאין להן מקום תומך אחר בעולם

אנו מודיעים לעירית תל אביב : העיריה היא שחייבת ל"הדלת לתקווה" ולא ההפך. ותרו באופן מיידי  על "החוב" ואפשרו למקום להמשיך לפעול. חגיגות המאה לתל אביב אינן צריכות להיות רק זיקוקים תערוכות והופעות(המתוקצבים בנדיבות), הן צריכות להיות חגיגת האנושיות, החמלה, החסד והפיכת תל אביב למקום בו לנפש האדם יש ערך .  

  ברחוב נווה שאנן שבתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, אי שם מאחורי הקו הדמיוני החוצה בין העיר העשירה, והנהנתית,  לבין תל אביב של מטה - זו המשרתת את התושבים של העיר העשירה, ומאוכלסת בעובדים זרים, פליטים מאפריקה, זונות ונרקומונים שגרים בערבוביה - שוכנת עמותת "הדלת לתקווה ".העמותה לא מקבלת תקציב מהמדינה והיא מתקיימת מתרומות פרטיות. למרות הצורך האמיתי במקום והעובדה ש"דלת לתקווה" ממלאת את מקומה של עיריית תל-אביב ומספקת את המענה היחיד שיש לזונות בארץ, נאלצת העמותה לשלם אלפי שקלים (אחרי הנחת עמותות) ארנונה מידי חודש.  איזה פקיד במחלקת הגבייה החליט להתייחס למרתף העלוב שלהם כאל עסק ולחייבו בהתאם לכך בארנונה של שמונת אלפים שקלים בחודש על מרתף של 310 מ"ר, באזור הכי פחות נחשק בעיר. במשך חודשים נאבקו המתנדבים ברוע הגזירה, ולאחרונה התבשרו כי מאבקם עלה בהצלחה והעירייה הסכימה להפחית את נטל הארנונה על המקום בכ-60% ולהעמידו על 3,000* שקלים "בלבד" – סכום שעמותת "הדלת לתקווה" מוכנה ויכולה לעמוד בו. אבל בזה מוצתה מנת הנדיבות של שותי התה ברחוב אבן גבירול 69. על החודשים שקדמו להחלטה הנדיבה שלהם התעקשו בעירייה לדרוש את הסכום המקורי המלא, המגיע במכפלת החודשים שעברו ליותר מתשעים* אלף שקלים, או שווה ערך ליותר מחודשיים של הפעלת המקלט. העירייה גם רוצה את הכסף שלה מיד, וכדי להמחיש את רצינות כוונותיה עיקלה את חשבון הבנק של העמותה. העמותה הודיעה שאין בידה לשלם את הסכום העצום, ולאור ערלות הלב של פקידי העירייה היא נאלצת לסגור את הדלתות, ולגדוע את התקווה היחידה שהיתה לנשות הרחוב, המקום היחיד בו הן יכלו להרגיש בטוחות, מכובדות ורצויות, לאכול ארוחה חמה ולשפוך את מר ליבן בפני מישהו שאשכרה שם עליהן.