לחיות ולמות בכבוד

המתת חסד מוגדרת כ"זירוז המוות של החולה על ידי המטפלים בו". לפיכך, כל פעולה פסיבית או אקטיבית, של גרימת מוות בכוונה תחילה וללא כאב לחולה, יכולה להיחשב כהמתת חסד.

 אם אדם לא יוכל לחיות ללא מכשירים מאריכי חיים, כגון מכונת הנשמה, זונדה,דיאליזה מתמידה וכו‘, ואם ברור שאין זה מצב ביניים שיש לאדם סיכוי לגבור עליו, אנו מאמינים כי אין להאריך את חייו באופן מלאכותי בניגוד לרצונו, ויש לאפשר לו לסיימם בסבל מועט ככל האפשר בעזרת טיפול פאליאטיבי (מקל) בלבד.

 נושא המוות, שהיה בעבר טאבו חברתי, הוא כיום נושא גלוי שמותר לעסוק בו. עבורנו אין זה מובן מאליו שיש להאריך את חיי החולה עד לגבול האפשר.

המוות הוא חלק מהחיים והוא סיומם, הזכויות שיש לאדם בחייו אמורות להינתן לו גם בסיומם ואנו מאמינים כי לאדם זכות בלעדית על גופו. הוא רשאי וזכאי לקיים את חייו ולסיים אותם לפי אמונתו, השקפתו וערכיו,ובתנאי שאינו גורם נזק לזולתו. 

על פי חוק "החולה הנוטה למות" הקיים, יכול חולה המצוי בחצי השנה האחרונה לחייו לחתום על מסמכים המורים לרופאים לא לעשות בו טיפולים מצילי חייו כגון הנשמה. אולם תיקון זה אינו פותר את בעייתם של חולים רבים, שקצו בסבל של מחלתם הסופנית ואינו מאפשר לרופאיהם, המודעים לכך שאין ביכולתם עוד לסייע לחולה מבחינה רפואית, לסייע להם להיגאל מייסוריהם.

 זוהי חובתנו כחברה לתת לאדם חולה סופני להסתלק מן העולם בשקט, כפי שכל אחד מאיתנו ראוי לכך .  כאשר חולה מגיע למצב בו גם רופאיו הרימו ידיים אך הוא עדיין נושם באופן חופשי, וכל מה שממתין לו הם ימים של סבל,כאב ופחד, עלינו לאפשר לאותו חולה לנצל את זכויותיו האזרחיות ולא להמשיך בחייו הייסורים הללו ואנו מייחלים  לכך  שחוק "המתת החסד " יאושר גם בישראל.