סגירת גל''צ השמאלנית מייד

קלמן ליסקינד - עיתונאי אמיץ ועצמאי

לפני כמה שבועות, כמעט בחשאיות, התאספו בתל חדיד אלפיים איש וחגגו שישים שנה לסיירת גולני, יחידה שעשתה פה ושם כמה דברים למען המדינה. כדי לממן את האירוע, את הלהקה ואת הסנדביצ'ים התבקש כל לוחם לשלם 50 גן��ן�� דמי כניסה עבור עצמו ועוד 25 גן��ן�� עבור כל בן משפחה נוסף. 

לפני שבועיים קיים צה"ל, האבא של סיירת גולני, סדרת חגיגות בלתי נגמרת לעוד יחידה שלו, שחשובה לו כנראה הרבה יותר. גלי צה"ל. בחגיגות השישים המתוקשרות של תחנת הרדיו בחר צה"ל להשקיע פי אלף ממה שהשקיע באלו של הסיירת. "ציפורי לילה" ניצח בענק את כיבוש החרמון, "יומן הבוקר" השכיב בנוקאאוט את מבצע אנטבה. למפקדי הסיירת בעבר, אורי שגיא, משה קפלינסקי וצ'יקו תמיר, הסתבר, אין מה למכור מול מולי שפירא, ארז טל ומרב מיכאלי. האחרונה גם ניצלה את ההזדמנות שהעניק לה גלי צה"ל כדי לקרוא בשידור לאמהות לא לשלוח את בניהן לצבא. ומה היה למפקד גל"צ, יצחק טוניק, לומר בתגובה? "גל'צ היא תחנת רדיו צבאית שתומכת בהתנדבות ובשירות משמעותי בצה'ל". אם המשפט הזה לא היה עצוב, הוא היה מצחיק. כי איך אפשר, אדון טוניק, לשלוח חיילים במדים לסקר את הנעשה במשרד התחבורה ולדבר על התנדבות ותרומה? אני מבין מה תורם למדינה חייל בסיירת גולני. אני מבין גם מה תורם טבח שמבשל לחיילים ומה תורם ש.ג. ששומר על שער הבסיס. אבל מה, לעזאזל, נותן למדינה חייל במדים שמשדר את המשחק של הפועל ת"א נגד זלצבורג? ולמה לחיילים בגדוד צנחנים אסור להביע את דעותיהם הפוליטיות, פן ישלחו למחבוש, כשהכתב הפרלמנטרי בן ה- 18 של גלי צה"ל יכול למתוח ביקורת על הממשלה ברשות ובסמכות?

חגיגות הששים לגלי צה"ל הזכירו כמעט את חגיגות היובל למדינת ישראל. הפקה בלתי נגמרת, עשרות חיילים שעסקו בהכנות, ימי שידור שהופקעו לטובת המאורע, גיליון מיוחד של "במחנה" שהופק לכבוד התחנה ולוגו חדש שעיצב משרד פרסום מוביל. סלבריטאים נפוחים מחשיבות עצמית חלקו עם המאזינים חוויות עבר מהאולפן באווירה שהזכירה שיח לוחמים במלאת 40 שנה לצליחת התעלה. על חוויותיו של סמל באוגדה 46 מההיתקלות הראשונה שלו במלחמת יום הכיפורים לא תשמעו כנראה אף פעם כמו ששמעתם על ההיתקלות הראשונה של ציון ננוס עם שמעון מזרחי ממכבי ת"א. עניין של סדרי עדיפויות.

ומכיוון שאותו צה"ל עומד גם מאחורי סיירת גולני וגם מאחורי גלי צה"ל, יש משהו בלתי נסבל בהתייחסות המפלה שלו ללוחמיו מזה, ולמי שבחרו להשתמט משירות תורם למדינה, מזה. לא יכול להיות שחבורה של עיתונאים, זמרים ואמנים, שצמחו בתחנה הצבאית, יפקיעו לעצמם ימי שידור כאילו שיש עניין ציבורי כלשהו בפסטיבל הוודסטוק הפרטי שלהם. בגל"צ מותחים ביקורת על ההקצבות לחרדים? תבדקו כמה סטודנטים יכלו ללמוד בחינם עם עשרות המיליונים שמשקיעה המדינה בתחנה הצבאית המיותרת שלכם.

מי שמבקש להתרשם עד כמה מנותקים אנשי התחנה הזו מסביבתם היה צריך לקרוא את מה שכתבו  לרגל חגיגות השישים. "ביום ראשון, 24 בספטמבר 1950, בדיוק בשעה שש ושלושים בערב בקעה ממקלטי הרדיו תרועת חצוצרה ואחריה נגינת התקווה. כך החל השידור הראשון של גלי צה'ל", פתח המפקד טוניק את דבריו. שימו ברקע את המנגינה של "בשתיים, שתיים ושלושים", עיצמו עיניים ותוכלו לחשוב שטוניק התבלבל עם הקרב בגבעת התחמושת. "אנחנו חייבים להיות הכי טובים, פשוט אין לנו ברירה אחרת", הוא הצהיר במקום אחר, ממש כאילו היה מפקד חיל האוויר, רגע אחרי הפצצת הכור העיראקי. והכי עצוב לקרוא אותו, את האיש שאתם ואני מממנים, מדבר על "מורשת גלי צה'ל". איזו מורשת יש בהשתמטות הזו מתרומה למדינה? האם אין בצמרת צה"ל מישהו שמבין עד כמה מסוכנת הלגיטימציה שמעניקה המדינה למי שבחרו להעביר שלוש שנים בבניית הקריירה העתידית שלהם?

"האג'נדה של גלי צה"ל אינה פוליטית", כתב באותו גיליון מיכה פרידמן, מגיש "בוקר טוב ישראל", מי שכל דיווח תנועה שלו נשמע כמו מאמר פובלציסטי. האג'נדה של גלי צה"ל אינה פוליטית? תקשיבו לתחנה ותגידו לי איזה אחוז מהציבור היא מייצגת. תעברו על רשימת קובעי סדר היום שם ותגידו אם לעמדות הרוב, כפי שהן משתקפות בבחירות, יש ביטוי. ל"קדימה" יש מתנחל, ל"ליכוד" יש את דן מרידור, רק במפלגה של גלי צה"ל יש אחידות מחשבתית. שם ובש"ס. אני מתחייב כאן לעלות על הבמה בחגיגות השבעים כדי להעניק פרס למי שיצליח להכניס רגל ברווח שבין עמדותיהם הפוליטיות של מיכה פרידמן, רזי ברקאי, טלי ליפקין שחק, יעל דן ורינו צרור. אין אג'נדה פוליטית, עאלק. 

ובמה מתגאים בכירים התחנה? רזי ברקאי הצהיר כבר כמה פעמים ש"אנחנו לא נהיה הדיאודורנט של צה"ל". מיכה פרידמן כתב ש"לא את הצבא אנחנו משרתים". שמעתם על עוד יחידה צבאית שבכיריה מצהירים שהם אינם משרתים את הצבא? רק לי זה נשמע הזוי?

מה צריך לעשות? מה שהייתם עושים אם הייתם יורדים לחניה ומגלים לפתע גנב שיושב לכם בתוך הרכב המשפחתי. שהרי זה בערך המצב. כמה עשרות אנשים מחזיקים בתחנת שידור צבאית ששייכת  לי ולכם ועושים בה ככל העולה על רוחם. בשם חופש הביטוי הם מעניקים פתחון פה נדיב לחמא"ס. בשם חוש הביקורת הם מזנבים בצה"ל תוך כדי לחימה. בשם הפלורליזם התקשורתי הם משתלטים מדי יום על השיח הציבורי ולא נותנים ביטוי לרוב הציבור. בשם רפיסות הדרג הפוליטי, שחושש להתעסק איתם, הם ממשיכים לברוח משירות צבאי אמיתי ועדיין להיחשב לכוכבים. מספיק לראות את שר הביטחון אהוד ברק מסתופף בין כוכבי התקשורת בכנס גלי צה"ל, כשהאלוף אורי שגיא משלם על הסנדביץ' שלו בכנס נטול הרייטינג של סיירת גולני, כדי להבין הכל.

עוד יבוא היום שבו כמה אלפי אזרחים שנמאס להם, מצויידים בשלטי "די לכיבוש", יעלו עם הרגליים על בניין התחנה הצבאית ויבקשו לשחרר אותה.