אז העולם שתק, ועכשיו את/ה?! לזכר מורדי גטו וורשה שמרדו באטימות
מספר חתימות
30 |
|
10,000 | |
ערב יום השואה - עצומה עם עוצמה לחיבור חברתי מתבקש
אז העולם שתק ועכשיו את/ה?! לזכר מרד גטו וורשה שמרדו באטימות בעקבות ניסיוני הכושל, לפרסם סיפור יסוד של עצם קיומנו שואה או תקווה? (מחק את המיותר או הוסף, העיקר שזה יניע אותך ממצבך האטום) מזה זמן אני מנסה לקדם סיפור יסוד של קיומנו (לא פחות!), המתנפץ על חומת האטימות. סיפורה של סרנקה, מורדת גטו וורשה, שיש בו שניים מהמרכיבים המצויים בכותרות העולם: חיבור חברתי והעצמה נשית. סרנקה מסרה את ילדתה, מאיה, שלא נמצאה עד היום, ונכנסה מרצונה לגטו הנצור, כדי לחבור לחבריה ולחניכיה, שמרדו בנאצים, וללחום יחד איתם, בשם ולעבר המחר, ולא למען הרייטינג, כפי שניסתה "ללמד" אותי דוקטורית ממוזיאון שואה.
מדוע מדובר בסיפור יסוד של עצם קיומך, קיומי, וזה לא סותר?!
- הכרת הטוב - פרסום סיפור זה עשוי להביא למציאתה של מאיה, בתה של סרנקה, אשר נמסרה לאימוץ.
- העצמה נשית - "בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל ממצרים" וכנראה לא רק ממצרים...
- תקווה לחיבור חברתי - "בחייהם ובמותם לא נפרדו"- הקיצון של דורנו, שבן רוצח את הוריו ומעליל על אחיו!?
צביעות מלשון צבע, ואטימות הגרועה בהרבה - כי בצביעות קיימת תנועה ובאטימות, לא
למי לא פניתי? ועוד אפנה... מאנשי השמאל דרך המרכז, ועד לימין, מחרדים ועד אוכלי שרימפס, מבמאים יפי נפש ועד לדוגמניות יפות גוף, מראשי מכללות ועד לאנשי "הצדק החברתי", לראש חוג לפילוסופיה המעריכה את ספרו של ג'.ד. סלינג'ר - "התפסן בשדה השיפון", ועד לח"כיות המנפנפות בהדרת נשים.
על עשייתי בעולם העשייה, ואני רק בתחילת הדרך...
מה לא עשיתי? ותמיד אפשר עוד, נסעתי בקווים, פניתי במיילים, צלצלתי וסימסתי בטלפונים, לאנשי שם בחינוך, בתוכן, בתקשורת ובצבא. דיברתי מלשון דבר עם ממשות, ומי לא הגיב לסיפורה של המורדת? לא בנות הברית ולא האומות המאוחדות. ואף לא בני דורנו, הנשענים וקיימים בזכות שורש סיפור זה!
עכשיו מעונן ואח"כ המבול, ולזכר המרד - אני מורד -
אני חש שאנחנו מוקפים ב"עכשיו מעונן", סוג של עננה - אטימות, הבאה לידי ביטוי במענה "לא" אוטומט, אשר קבלתי מאותם גורמים, להבדיל מ"כן" מאיר פנים, המייצג אנושיות, הקשבה והצלחה...
אם ננסה להבין את מקור הדורסנות הנאצית, נחשף לעובדה המצמררת והפשוטה כאחד, שדרכם הושפעה מהטוטאליות של המכניזם, בעקבות המהפכה התעשייתית - האדם מול המכונה, בה האנושיות התדרדרה לשפל חסר תקדים.
והיום? מצבנו המנטלי חמור מערב מלחמת העולם השנייה, ולכן חשוב ללמד את השואה בכל יום, ולא רק פעם בשנה, כי אנחנו מוקפים במכניזם, הכולל: אוטומציה, אינטרנט, צ'אט, מכוניות, ואפילו ה"לייק" בפייסבוק הוא טכני ברמה של סרט נע ... לכן אנחנו עלולים למצוא טכנוקרט היושב במוזיאון של שואה, ומשיב , "לא" אוטומטי למרות מעמדו, המחייב מוסרית לאמפטיה אנושית, שהיא הביטוי המאזן למכניזם הנאצי. (ראה אפליקציית: "בין שואה לתקווה" בעמ' 2).
תכלית מרד זה: "כופין אותו עד שאומר רוצה אני" –
כל שמות אותם אטומים, מצויים במערכת של כתיבת הפרויקט - "שואה או תקווה", המכיל כעשרה ענפים כגון, ספר, סרט, אפליקציה. ואני מאיים, בזכות, ובחובת היותי קרוי ע"ש המורדת, עם אישור מהאחות של קופ"ח כללית - "הנ"ל קרוי ע"ש מורדת גטו וורשה, נא לא לעצור אותו":) ישנה מציאות של "כופין אותו עד שאומר רוצה אני", ולמרות הכפייה זו עדיין נחשבת נתינה, כי במהות ומתחת לפני האטימות, קיים "אני" של אדם המשתוקק לתת, אבל אטימותו מונעת זאת ממנו. מצב הצבירה שלנו כיום, מסוכן יותר מערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, כיום, מספיק שה"אפגרייד של היטלר", יקליק "לייק" - כדי להשמיד אותך, אותי ואותם.
ההגדרה של הצלחה היא שיתוף פעולה, להבדיל מהישרדות הקשורה לבדידות
אם אתה מזדהה, ורוצה למרוד נגד אותה אטימות, הבאה לידי ביטוי ב"לא אוטומטי" הסותר אנושיות והקשבה, ואשר מזכיר משטר אפל, טכני ומתנשא... אתה נקרא לדגל העצומה עם עוצמה - "המרד באטימות", כדי שאף "פקיד אפור" לא יוכל לעצור את האנושיות, כשם שלא ניתן היה לעצור את מרד גטו וורשה, עובדת קיומנו העכשווית. אז אם נתקלת באטימות, אתה מוזמן כאן ועכשיו, להזדהות עם קורבנות האטימות.
עפר - סופר ומעצב קו אישי לעבר תקווה משתפת, בתחומים: אישי - חברתי ...עפר, קרוי על שם דודתו סרנקה (עפרה) זילברברג ז"ל - מורדת גטו ורשה, שבגיל 27 נכנסה מרצונה לגטו הנצור, כדי לחבור לחבריה שמרדו בנאצים וללחום יחד איתם בשם ולעבר התקווה, שהיא צורך נפשי קיומי ולעבר המחר ולא למען האגו, כי זה סותר.