דליה דורנר לנשיאות מדינת ישראל Dalia Dorner presidential candidate

בעדה מכל הסיבות הקיימות. צמחה בארץ ישראל ולא פוליטית. דליה דורנר ראויה להיות הנשיאה של כולנו. אשה חכמה אמיצה ומשכילה בעלת נוכחות. ילדה, נערה, אשה ואם שבנתה עצמה ולצד בעלה, והפכה לשופטת בית המשפט העליון. בעלת ידע, הבנה ויכולת מוכחת, להקשיב לקול מצפונה ולעומדים לפניה, לשותפיה ולנסיון המשפט הכתוב ולדבר בשם רובנו, אם לא בשם כולנו. דורנר נולדה באיסטנבול שבטורקיה בשם דולי גרינברג, לאב שהיה סוחר עצים שהגיע לאיסטנבול מאודסה. סבה היה הרב הראשי האשכנזי של העיר. המשפחה עלתה לארץ ישראל בשנת 1944. אביה נפטר זמן קצר לאחר מכן ואמה נקלעה לקשיים כספיים. דורנר נשלחה למוסד החינוכי "נווה הילד" ליד נהריה ושם בילתה את שנות נעוריה. על החינוך שקיבלה שם אמרה:"מדריכינו היקים חינכו אותנו לערכים אוניברסליים: אהבת האדם, כיבוד האדם באשר הוא אדם, והעיקרון הקאנטיאני לפיו אדם לעולם אינו אמצעי להשגת תכלית, אלא לעולם הוא תכלית לעצמה. מטען זה נשאתי עמי בכל אשר הלכתי." מהמוסד החינוכי המשיכה לבית הספר הריאלי בחיפה.במהלך שירות החובה בצה"ל, שאותו עשתה ברמת גן, החלה בלימודי משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב. לאחר שחרורה מצה"ל המשיכה בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר תום לימודיה הועסקה בתפקיד משפטי במשטרת ישראל. לאחר מכן עברה לשרת בפרקליטות הצבאית וכיהנה, בין השאר, בתפקיד הסניגורית הצבאית הראשית. בשנת 1973 כיהנה כנשיאת בית הדין הצבאי של מחוז המרכז וחיל האויר, בדרגת סגן אלוף, ומ-1974 כיהנה בתפקיד שופטת בית הדין הצבאי לערעורים בדרגת אלוף משנה. דורנר הייתה הקצינה הראשונה בצה"ל, מחוץ לחיל הנשים, שהוענקו לה דרגות סגן אלוף ואלוף משנה. ב-1974 ישבה דורנר בהרכב שדן את י.כ. לעשרים שנות מאסר על רצח שבוי, פסק דין שהומר במשפט חוזר, לשנת מאסר על הריגה. ב-1975 מונתה כשופטת חוקרת של אסון מחניים והמליצה על העמדה לדין של רב"ט וסגן מחיל האוויר.דורנר סיפרה כי פנתה לשירות הצבאי כדי לספק גב כלכלי לבעלה, שעשה את צעדיו הראשונים כעורך דין עצמאי בשוק הפרטי. לתפיסתה דאז, תפקידה של האישה הוא לסייע לבעל לפתח את הקריירה שלו. מאוחר יותר, בצבא, שינתה את טעמה ופיתחה משנה פמיניסטית יותר.בעת שירותה של דורנר בפרקליטות הצבאית הכירה את הפרקליט הצבאי הראשי, מאיר שמגר. קשריהם התהדקו בעת ששימשה שופטת בבית הדין הצבאי לערעורים, ושמגר, שהיה שופט בית המשפט העליון, שירת לצדה במילואים כשופט בבית הדין, להזמנתה. דורנר ושמגר כיהנו יחד ב"ועדת שמגר" לבחינת מערכת השיפוט הצבאית, בשנת 1978.עם פרישתה מהצבא מונתה לשופטת מחוזית במחוז הדרום, ומאוחר יותר במחוז ירושלים. בתפקיד זה ישבה בהרכב השופטים במשפטו של ג'ון דמיאניוק, שזוהה כאיוון האיום, הפושע הנאצי האוקראיני מטרבלינקה. דורנר לא חפצה לשבת בהרכב בשל התנגדותה העקרונית לעונש המוות, אולם עמיתיה, שהכירו ביכולתה לארגן כמויות עצומות של חומר ולהתמצא בו, לחצו עליה לקבל את התפקיד. בערעור בבית המשפט העליון זוכה דמיאניוק מחמת הספק, בעקבות ראיות חדשות שהתגלו (בעקבות פתיחת ארכיוני הק.ג.ב.) לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי.באפריל 1993 מונתה דורנר לשופטת בבית המשפט העליון במינוי בפועל, ביוזמתו של הנשיא שמגר. כעבור שנה, באפריל 1994, מונתה דורנר לכהונת קבע כשופטת בית המשפט העליון. דורנר זוהתה כדבקה במיוחד בזכויות האדם, וכפרשנית מרחיבה של חוקי היסוד (אם כי יש אקטיביסטיים ממנה במגמה זו). היא החמירה עם נאשמי צווארון לבן. גישות אלו, כפי שהשתקפו בפסיקותיה, הפכו אותה לאחת מהבולטות שבשופטי ישראל, אך היא לא זכתה לאהדה בחוגי הימין והחרדים. לקראת סוף כהונתה שימשה גם כיושבת ראש ועדת הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות.במשוב לשכת עורכי הדין על השופטים לשנת תשס"ד זכתה דורנר בציון הנמוך ביותר מבין שופטי בית המשפט העליון. נטען נגדה כי בתיקים אזרחיים היא מפגינה חוסר סבלנות רב כלפי עורכי הדין הטוענים מולה. מנגד, דורנר נודעה כאחד השופטים המהירים ובעלי ההספק הגבוה ביותר במתן פסקי דין.פעילות ציבורית -ב-3 במרץ 2004 סיימה דליה דורנר את כהונתה בבית המשפט העליון. נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק תיאר את כהונתה במילים: "דליה ביססה את מעמדה כאחת מהחשובים והמקוריים בשופטי בית משפט זה. תרומתה חוצה את כל ענפי המשפט ואת כל תחומי המשפט."באוגוסט 2006 נבחרה דורנר לתפקיד נשיאת מועצת העיתונות בישראל. בינואר 2008 מונתה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה (ועדת דורנר), שהגישה את הדוח ב-22 ביוני 2008. בשנת 2008 מונתה על ידי שרת החינוך יולי תמיר לראשות ועדה ציבורית לבחינת חינוך ילדים בעלי צרכים מיוחדים. מאז פרישתה היא מרצה על זכויות אדם בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ובמכללות למשפטים. היא חברה בוועד המנהל של האוניברסיטה העברית, נשיאת העמותה למשפט ציבורי ליד הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית ויו"ר המערכת של כתב העת "הפרקליט", היוצא לאור על ידי לשכת עורכי הדין בישראל. פרסים שקיבלה וכיבודים להם זכתה -באוקטובר 2004 קיבלה את פרס לשכת עורכי הדין בשל תרומתה הערכית למשפט ולחברה ותואר כבוד מהאיגוד הישראלי לאיכות.בנובמבר 2005 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד על ידי מכון ויצמן למדע, וכן חברות כבוד במכון האמריקאי למשפט (American Law Institute). כן הוענקו לה אותות הוקרה על ידי התנועה לאיכות השלטון ותנועת אומ"ץ, עמותות המקדמות זכויות אדם ומִנהל תקין.בספטמבר 2008 הוענק לה אות הוקרה מיוחד על תרומה לפיתוח ולאיכות המנהיגות בישראל מטעם ארגון LEAD לפיתוח מנהיגות צעירה בישראל.בדצמבר 2008 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.ב-2010 הייתה בין מדליקי שתים-עשרה המשואות ביום העצמאות ה-62 למדינת ישראל.במאי 2011 קיבלה תואר עמיתת כבוד מהמכללה האקדמית בית ברל.ביוני 2012 קיבלה תואר עמיתת כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים.משפחתה -דורנר נשואה לשמואל דורנר, שאותו הכירה בלימודי המשפטים ונישאה לו בשנת 1958. לזוג שני בנים, אחד מהם הוא אריאל בנדור, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה וכיום פרופסור מן המניין באוניברסיטת בר-אילן.פסיקות בולטות -דורנר ידועה בפסיקותיה שתמכו בזכויות נשים והומוסקסואלים. בבג"ץ אל-על נ' דנילוביץ קבעה שהדייל יונתן דנילוביץ' זכאי לקבל מחברת אל על הטבות עבור בן זוגו, כפי שזכאי לכך עובד נשוי או ידוע בציבור. היא הורתה לצה"ל לאפשר לאליס מילר לעבור את המיונים לקורס טיס, שעד אז היה סגור בפני נשים. היא סברה שלרותי נחמני זכות על הביציות המופרות בזרע בעלה. בדעת מיעוט היא קבעה ש"חזקת השיתוף" חלה גם על זוגות שנישאו אחרי שנת 1974 (משמעות פסיקה זו היא מתן זכויות רבות יותר לאישה ברכוש בעלה, עוד בטרם הגירושין). דורנר גם החליטה להקל בעונשה של כרמלה בוחבוט, אישה שהרגה את בעלה, שהתעלל בה שנים רבות. בפסק-דינה מתחה דורנר ביקורת חריפה על הקהילה שבוחבוט השתייכה אליה, שידעה על מעשי ההתעללות ולא עשתה דבר. עם זאת, דורנר סירבה לראות בזכות האישה לכבוד ובאינטרס הציבורי "להגנה מפני פגיעה ברגשות" עילה מספקת לאיסור שידורי פורנוגרפיה, אשר לטעמה חוסים תחת חופש הביטוי, ועל כן, בפסק הדין המכונה "פסק דין ערוץ פלייבוי", קבעה שהאיזון של שידור ערוץ פלייבוי כערוץ בתשלום הוא ראוי. גם בפסק-דינה בעניין הסרט "ג'נין ג'נין" של הבמאי והשחקן מוחמד בכרי, פסקה כי יש להתיר את הקרנת הסרט. בשם חופש הביטוי גם הורתה השופטת דורנר לעיריית ירושלים לאפשר למאיר אינדור, פעיל ימין, לתלות ברחבי העיר כרזה ובה הכתובת: "יוסי שריד – שָמָש של ערפאת". דורנר תמכה בדעת הרוב שבטלה את הרשעתו של עיתונאי ערבי שתמך בזריקת בקבוקי תבערה. לעומת זאת, דורנר תמכה בדעת הרוב שהרשיע את בנימין זאב כהנא בהמרדה, וציינה שההגבלות בחוק "מאזנים כראוי בין חופש הביטוי לבין הצורך בהגנה על שלום הציבור"ביחסה לנושאי דת ומדינה הובילה דורנר קו ליברלי. מחד, תמכה בדעת מיעוט בפתיחה מוחלטת של רחוב בר-אילן לתנועה בשבתות; מאידך קבעה, גם זאת בדעת מיעוט, כי אדם דתי רשאי למנוע שידור בשבת של תוכנית בהשתתפותו. דורנר גם תבעה מהמדינה להכיר בגיור רפורמי.דורנר לא הייתה בין השופטים המקבלים ללא פקפוק נימוקים שבביטחון. היא תמכה בשחרור רוב "קלפי המיקוח" שנחטפו בלבנון כדי לסייע בשחרורו של רון ארד, פרט לשייח עובייד ולמוסטפא דיראני; בעניין זה הייתה בדעת מיעוט מבין שלושת השופטים, אך בדיון הנוסף הפכה דעתה לדעת הרוב של שישה מתוך תשעה שופטים, לאחר שנשיא בית המשפט אהרן ברק שינה את דעתו המקורית והצטרף לדעתה. עם זאת, היא עיכבה את פינוי המאחזים ברצועת עזה ופסקה כי עקורי איקרית (ערבים אזרחי ישראל) לא יוכלו לשוב לשטח בו עמד כפרם, שכן היא קיבלה את טענת ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, כי הדבר עלול להיתפש כהכרה בזכות השיבה ולכן לפגוע באינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל.בתחום הקנייני מחזיקה דורנר בתפיסה קניינית ליברטריאנית חזקה, הרואה את זכות הקניין כחזקה במיוחד. דורנר הייתה השופטת הראשונה שקבעה, בדעת מיעוט יחידה בין שבעה שופטים (בפרשת נוסייבה), כי יש לצמצם בהפקעת שטח פרטי, והכפיפה את ההפקעות למבחני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מאוחר יותר צוטטה דעתה בהרחבה, כאשר בית המשפט העליון, בהרכב של תשעה שופטים, קבע פה אחד בבג"ץ קרסיק שיש להשיב לבעליו קרקע שהופקעה עבור מטרה שלא יצאה אל הפועל. תפיסתה החזקה בעניין הקניין הפרטי אינה מבדילה בין קניין מוחשי לבין קניין רוחני. כך, ידועה דורנר בכך שאסרה על תחנות הרדיו של גלי צה"ל לשדר שירים מהמאגר של אקו"ם, עד שיסדירו התחנות את חובן לבעלי זכויות היוצרים בשירים ששידרו.בשלהי כהונתה של דורנר התחוללה סערה, כשציוותה על המדינה להבהיר מהו סטנדרט הקיום בכבוד, כדי שניתן יהיה לקבוע אם הקיצוץ בקצבאות שיזמה הממשלה פוגע בזכות החוקתית לכבוד (הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). בנוסף פסקה כי על הממשלה לתקצב השתלבותם של ילדים חריגים בחינוך הרגיל. פסיקות אלו, שנראו כמתערבות במדיניות התקציבית, הכעיסו חברי כנסת רבים, שסברו שזוהי הסגת גבול של בית המשפט לתחומה של הרשות המחוקקת. דורנר השיבה למבקריה בנאום פרישתה: היא ביקרה את חברי הכנסת המקיימים דיון בעניין התלוי ועומד בבית המשפט, והזכירה כי אחד מתפקידי בית המשפט הוא לאזן ולבלום את הממשלה והכנסת, במסגרת עיקרון האיזונים והבלמים שעליו מושתת מבנה המשטר הדמוקרטי.מעצר -כשופטת בלטה דורנר בדגש ששמה על זכויות עצורים, לדעתה אין לעצור אדם אם הראיות לאשמה אינן חזקות. בדעת מיעוט בעניין זאדה כתבה כי: "בשיטה השמה נר לרגליה את זכות היסוד של האדם לחירות, אין לעצור עד תום הליכי המשפט נאשם שבחומר הראיות נגדו מובנה ספק הפוגע בסבירות הסיכוי להרשעתו, וזאת אף אם חומר ראיות זה אינו מופרך ודי בו לצורך העברה אליו של נטל הבאת הראיות במשפט עצמו". על פסק דין חריג שלה, שאפשר מעצר ממושך של קטין חרדי שיידה אבנים בכביש בר-אילן, הביעה חרטה לאחר זמן.משפט פלילי -דורנר בלטה גם ביחסה החשדני כלפי הודאות של נאשמים בעבירות פליליות. בפרשת אונס ורצח חנית קיקוס, פסקה שהנאשם במשפט זכאי בשני האישומים, כיוון שהודאתו במשטרה אינה מחוזקת במספיק ראיות חיצוניות. דורנר נוהגת לספר כי בתקופת עבודתה במשטרה ראתה פעמים רבות נאשמים מודים בפשעים שלא ביצעו, בשל הלחץ הרב שבו נמצאו בזמן החקירה. כך, פסקה דורנר כי יש לערוך לעמוס ברנס משפט חוזר בשל חשדות כבדים לכך שהודאתו הייתה שקרית והוצאה ממנו באלימות. על פסיקה זו הודה לה השופט חיים כהן במילים נרגשות, ואמר לה כי תיקנה את העוול שעשה הוא כאשר הרשיע את ברנס. הייתה זו שיחת הטלפון האחרונה שערך השופט כהן לפני שנפטר.דורנר הדגישה את עקרון השוויון בפני החוק, וזאת במיוחד כאשר דנה בעבירות המיוחסות לאישי ציבור, בניגוד לקו השיפוטי שסבר עד אז כי יש להקל עִמם היא הייתה השופטת היחידה שסברה כי הראיות מצביעות לכאורה על כך שיש להעמיד את בנימין נתניהו לדין בפרשת בר-און חברון, והרשיעה בדעת מיעוט את שמחה דיניץ, יו"ר הסוכנות, באשמת אי סדרים כספיים. את עקרון השוויון הפעילה לטובת איש הציבור כאשר עמדה בפניה עתירה שביקשה לפסול את צחי הנגבי מלשמש במשרת השר לביטחון פנים בשל האשמות שהועלו נגדו: דורנר פסקה כי זכויות האזרח של הנגבי, וזכותו "לממש את מפעל חייו" כאיש ציבור, פועלות לטובתו ומונעות את פסילתו. (מקור, ויקיפדיה עברית בערך דליה דורנר)בעדה מכל הסיבות הקיימות. צמחה בארץ ישראל ולא פוליטית. דליה דורנר ראויה להיות הנשיאה של כולנו. אשה חכמה אמיצה ומשכילה בעלת נוכחות. ילדה, נערה, אשה ואם שבנתה עצמה ולצד בעלה, והפכה לשופטת בית המשפט העליון. בעלת ידע, הבנה ויכולת מוכחת, להקשיב לקול מצפונה ולעומדים לפניה, לשותפיה ולנסיון המשפט הכתוב ולדבר בשם רובנו, אם לא בשם כולנו. דורנר נולדה באיסטנבול שבטורקיה בשם דולי גרינברג, לאב שהיה סוחר עצים שהגיע לאיסטנבול מאודסה. סבה היה הרב הראשי האשכנזי של העיר. המשפחה עלתה לארץ ישראל בשנת 1944. אביה נפטר זמן קצר לאחר מכן ואמה נקלעה לקשיים כספיים. דורנר נשלחה למוסד החינוכי "נווה הילד" ליד נהריה ושם בילתה את שנות נעוריה. על החינוך שקיבלה שם אמרה:"מדריכינו היקים חינכו אותנו לערכים אוניברסליים: אהבת האדם, כיבוד האדם באשר הוא אדם, והעיקרון הקאנטיאני לפיו אדם לעולם אינו אמצעי להשגת תכלית, אלא לעולם הוא תכלית לעצמה. מטען זה נשאתי עמי בכל אשר הלכתי." מהמוסד החינוכי המשיכה לבית הספר הריאלי בחיפה.במהלך שירות החובה בצה"ל, שאותו עשתה ברמת גן, החלה בלימודי משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב. לאחר שחרורה מצה"ל המשיכה בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר תום לימודיה הועסקה בתפקיד משפטי במשטרת ישראל. לאחר מכן עברה לשרת בפרקליטות הצבאית וכיהנה, בין השאר, בתפקיד הסניגורית הצבאית הראשית. בשנת 1973 כיהנה כנשיאת בית הדין הצבאי של מחוז המרכז וחיל האויר, בדרגת סגן אלוף, ומ-1974 כיהנה בתפקיד שופטת בית הדין הצבאי לערעורים בדרגת אלוף משנה. דורנר הייתה הקצינה הראשונה בצה"ל, מחוץ לחיל הנשים, שהוענקו לה דרגות סגן אלוף ואלוף משנה. ב-1974 ישבה דורנר בהרכב שדן את י.כ. לעשרים שנות מאסר על רצח שבוי, פסק דין שהומר במשפט חוזר, לשנת מאסר על הריגה. ב-1975 מונתה כשופטת חוקרת של אסון מחניים והמליצה על העמדה לדין של רב"ט וסגן מחיל האוויר.דורנר סיפרה כי פנתה לשירות הצבאי כדי לספק גב כלכלי לבעלה, שעשה את צעדיו הראשונים כעורך דין עצמאי בשוק הפרטי. לתפיסתה דאז, תפקידה של האישה הוא לסייע לבעל לפתח את הקריירה שלו. מאוחר יותר, בצבא, שינתה את טעמה ופיתחה משנה פמיניסטית יותר.בעת שירותה של דורנר בפרקליטות הצבאית הכירה את הפרקליט הצבאי הראשי, מאיר שמגר. קשריהם התהדקו בעת ששימשה שופטת בבית הדין הצבאי לערעורים, ושמגר, שהיה שופט בית המשפט העליון, שירת לצדה במילואים כשופט בבית הדין, להזמנתה. דורנר ושמגר כיהנו יחד ב"ועדת שמגר" לבחינת מערכת השיפוט הצבאית, בשנת 1978.עם פרישתה מהצבא מונתה לשופטת מחוזית במחוז הדרום, ומאוחר יותר במחוז ירושלים. בתפקיד זה ישבה בהרכב השופטים במשפטו של ג'ון דמיאניוק, שזוהה כאיוון האיום, הפושע הנאצי האוקראיני מטרבלינקה. דורנר לא חפצה לשבת בהרכב בשל התנגדותה העקרונית לעונש המוות, אולם עמיתיה, שהכירו ביכולתה לארגן כמויות עצומות של חומר ולהתמצא בו, לחצו עליה לקבל את התפקיד. בערעור בבית המשפט העליון זוכה דמיאניוק מחמת הספק, בעקבות ראיות חדשות שהתגלו (בעקבות פתיחת ארכיוני הק.ג.ב.) לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי.באפריל 1993 מונתה דורנר לשופטת בבית המשפט העליון במינוי בפועל, ביוזמתו של הנשיא שמגר. כעבור שנה, באפריל 1994, מונתה דורנר לכהונת קבע כשופטת בית המשפט העליון. דורנר זוהתה כדבקה במיוחד בזכויות האדם, וכפרשנית מרחיבה של חוקי היסוד (אם כי יש אקטיביסטיים ממנה במגמה זו). היא החמירה עם נאשמי צווארון לבן. גישות אלו, כפי שהשתקפו בפסיקותיה, הפכו אותה לאחת מהבולטות שבשופטי ישראל, אך היא לא זכתה לאהדה בחוגי הימין והחרדים. לקראת סוף כהונתה שימשה גם כיושבת ראש ועדת הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות.במשוב לשכת עורכי הדין על השופטים לשנת תשס"ד זכתה דורנר בציון הנמוך ביותר מבין שופטי בית המשפט העליון. נטען נגדה כי בתיקים אזרחיים היא מפגינה חוסר סבלנות רב כלפי עורכי הדין הטוענים מולה. מנגד, דורנר נודעה כאחד השופטים המהירים ובעלי ההספק הגבוה ביותר במתן פסקי דין.פעילות ציבורית -ב-3 במרץ 2004 סיימה דליה דורנר את כהונתה בבית המשפט העליון. נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק תיאר את כהונתה במילים: "דליה ביססה את מעמדה כאחת מהחשובים והמקוריים בשופטי בית משפט זה. תרומתה חוצה את כל ענפי המשפט ואת כל תחומי המשפט."באוגוסט 2006 נבחרה דורנר לתפקיד נשיאת מועצת העיתונות בישראל. בינואר 2008 מונתה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה (ועדת דורנר), שהגישה את הדוח ב-22 ביוני 2008. בשנת 2008 מונתה על ידי שרת החינוך יולי תמיר לראשות ועדה ציבורית לבחינת חינוך ילדים בעלי צרכים מיוחדים. מאז פרישתה היא מרצה על זכויות אדם בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ובמכללות למשפטים. היא חברה בוועד המנהל של האוניברסיטה העברית, נשיאת העמותה למשפט ציבורי ליד הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית ויו"ר המערכת של כתב העת "הפרקליט", היוצא לאור על ידי לשכת עורכי הדין בישראל. פרסים שקיבלה וכיבודים להם זכתה -באוקטובר 2004 קיבלה את פרס לשכת עורכי הדין בשל תרומתה הערכית למשפט ולחברה ותואר כבוד מהאיגוד הישראלי לאיכות.בנובמבר 2005 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד על ידי מכון ויצמן למדע, וכן חברות כבוד במכון האמריקאי למשפט (American Law Institute). כן הוענקו לה אותות הוקרה על ידי התנועה לאיכות השלטון ותנועת אומ"ץ, עמותות המקדמות זכויות אדם ומִנהל תקין.בספטמבר 2008 הוענק לה אות הוקרה מיוחד על תרומה לפיתוח ולאיכות המנהיגות בישראל מטעם ארגון LEAD לפיתוח מנהיגות צעירה בישראל.בדצמבר 2008 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.ב-2010 הייתה בין מדליקי שתים-עשרה המשואות ביום העצמאות ה-62 למדינת ישראל.במאי 2011 קיבלה תואר עמיתת כבוד מהמכללה האקדמית בית ברל.ביוני 2012 קיבלה תואר עמיתת כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים.משפחתה -דורנר נשואה לשמואל דורנר, שאותו הכירה בלימודי המשפטים ונישאה לו בשנת 1958. לזוג שני בנים, אחד מהם הוא אריאל בנדור, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה וכיום פרופסור מן המניין באוניברסיטת בר-אילן.פסיקות בולטות -דורנר ידועה בפסיקותיה שתמכו בזכויות נשים והומוסקסואלים. בבג"ץ אל-על נ' דנילוביץ קבעה שהדייל יונתן דנילוביץ' זכאי לקבל מחברת אל על הטבות עבור בן זוגו, כפי שזכאי לכך עובד נשוי או ידוע בציבור. היא הורתה לצה"ל לאפשר לאליס מילר לעבור את המיונים לקורס טיס, שעד אז היה סגור בפני נשים. היא סברה שלרותי נחמני זכות על הביציות המופרות בזרע בעלה. בדעת מיעוט היא קבעה ש"חזקת השיתוף" חלה גם על זוגות שנישאו אחרי שנת 1974 (משמעות פסיקה זו היא מתן זכויות רבות יותר לאישה ברכוש בעלה, עוד בטרם הגירושין). דורנר גם החליטה להקל בעונשה של כרמלה בוחבוט, אישה שהרגה את בעלה, שהתעלל בה שנים רבות. בפסק-דינה מתחה דורנר ביקורת חריפה על הקהילה שבוחבוט השתייכה אליה, שידעה על מעשי ההתעללות ולא עשתה דבר. עם זאת, דורנר סירבה לראות בזכות האישה לכבוד ובאינטרס הציבורי "להגנה מפני פגיעה ברגשות" עילה מספקת לאיסור שידורי פורנוגרפיה, אשר לטעמה חוסים תחת חופש הביטוי, ועל כן, בפסק הדין המכונה "פסק דין ערוץ פלייבוי", קבעה שהאיזון של שידור ערוץ פלייבוי כערוץ בתשלום הוא ראוי. גם בפסק-דינה בעניין הסרט "ג'נין ג'נין" של הבמאי והשחקן מוחמד בכרי, פסקה כי יש להתיר את הקרנת הסרט. בשם חופש הביטוי גם הורתה השופטת דורנר לעיריית ירושלים לאפשר למאיר אינדור, פעיל ימין, לתלות ברחבי העיר כרזה ובה הכתובת: "יוסי שריד – שָמָש של ערפאת". דורנר תמכה בדעת הרוב שבטלה את הרשעתו של עיתונאי ערבי שתמך בזריקת בקבוקי תבערה. לעומת זאת, דורנר תמכה בדעת הרוב שהרשיע את בנימין זאב כהנא בהמרדה, וציינה שההגבלות בחוק "מאזנים כראוי בין חופש הביטוי לבין הצורך בהגנה על שלום הציבור"ביחסה לנושאי דת ומדינה הובילה דורנר קו ליברלי. מחד, תמכה בדעת מיעוט בפתיחה מוחלטת של רחוב בר-אילן לתנועה בשבתות; מאידך קבעה, גם זאת בדעת מיעוט, כי אדם דתי רשאי למנוע שידור בשבת של תוכנית בהשתתפותו. דורנר גם תבעה מהמדינה להכיר בגיור רפורמי.דורנר לא הייתה בין השופטים המקבלים ללא פקפוק נימוקים שבביטחון. היא תמכה בשחרור רוב "קלפי המיקוח" שנחטפו בלבנון כדי לסייע בשחרורו של רון ארד, פרט לשייח עובייד ולמוסטפא דיראני; בעניין זה הייתה בדעת מיעוט מבין שלושת השופטים, אך בדיון הנוסף הפכה דעתה לדעת הרוב של שישה מתוך תשעה שופטים, לאחר שנשיא בית המשפט אהרן ברק שינה את דעתו המקורית והצטרף לדעתה. עם זאת, היא עיכבה את פינוי המאחזים ברצועת עזה ופסקה כי עקורי איקרית (ערבים אזרחי ישראל) לא יוכלו לשוב לשטח בו עמד כפרם, שכן היא קיבלה את טענת ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, כי הדבר עלול להיתפש כהכרה בזכות השיבה ולכן לפגוע באינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל.בתחום הקנייני מחזיקה דורנר בתפיסה קניינית ליברטריאנית חזקה, הרואה את זכות הקניין כחזקה במיוחד. דורנר הייתה השופטת הראשונה שקבעה, בדעת מיעוט יחידה בין שבעה שופטים (בפרשת נוסייבה), כי יש לצמצם בהפקעת שטח פרטי, והכפיפה את ההפקעות למבחני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מאוחר יותר צוטטה דעתה בהרחבה, כאשר בית המשפט העליון, בהרכב של תשעה שופטים, קבע פה אחד בבג"ץ קרסיק שיש להשיב לבעליו קרקע שהופקעה עבור מטרה שלא יצאה אל הפועל. תפיסתה החזקה בעניין הקניין הפרטי אינה מבדילה בין קניין מוחשי לבין קניין רוחני. כך, ידועה דורנר בכך שאסרה על תחנות הרדיו של גלי צה"ל לשדר שירים מהמאגר של אקו"ם, עד שיסדירו התחנות את חובן לבעלי זכויות היוצרים בשירים ששידרו.בשלהי כהונתה של דורנר התחוללה סערה, כשציוותה על המדינה להבהיר מהו סטנדרט הקיום בכבוד, כדי שניתן יהיה לקבוע אם הקיצוץ בקצבאות שיזמה הממשלה פוגע בזכות החוקתית לכבוד (הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). בנוסף פסקה כי על הממשלה לתקצב השתלבותם של ילדים חריגים בחינוך הרגיל. פסיקות אלו, שנראו כמתערבות במדיניות התקציבית, הכעיסו חברי כנסת רבים, שסברו שזוהי הסגת גבול של בית המשפט לתחומה של הרשות המחוקקת. דורנר השיבה למבקריה בנאום פרישתה: היא ביקרה את חברי הכנסת המקיימים דיון בעניין התלוי ועומד בבית המשפט, והזכירה כי אחד מתפקידי בית המשפט הוא לאזן ולבלום את הממשלה והכנסת, במסגרת עיקרון האיזונים והבלמים שעליו מושתת מבנה המשטר הדמוקרטי.מעצר -כשופטת בלטה דורנר בדגש ששמה על זכויות עצורים, לדעתה אין לעצור אדם אם הראיות לאשמה אינן חזקות. בדעת מיעוט בעניין זאדה כתבה כי: "בשיטה השמה נר לרגליה את זכות היסוד של האדם לחירות, אין לעצור עד תום הליכי המשפט נאשם שבחומר הראיות נגדו מובנה ספק הפוגע בסבירות הסיכוי להרשעתו, וזאת אף אם חומר ראיות זה אינו מופרך ודי בו לצורך העברה אליו של נטל הבאת הראיות במשפט עצמו". על פסק דין חריג שלה, שאפשר מעצר ממושך של קטין חרדי שיידה אבנים בכביש בר-אילן, הביעה חרטה לאחר זמן.משפט פלילי -דורנר בלטה גם ביחסה החשדני כלפי הודאות של נאשמים בעבירות פליליות. בפרשת אונס ורצח חנית קיקוס, פסקה שהנאשם במשפט זכאי בשני האישומים, כיוון שהודאתו במשטרה אינה מחוזקת במספיק ראיות חיצוניות. דורנר נוהגת לספר כי בתקופת עבודתה במשטרה ראתה פעמים רבות נאשמים מודים בפשעים שלא ביצעו, בשל הלחץ הרב שבו נמצאו בזמן החקירה. כך, פסקה דורנר כי יש לערוך לעמוס ברנס משפט חוזר בשל חשדות כבדים לכך שהודאתו הייתה שקרית והוצאה ממנו באלימות. על פסיקה זו הודה לה השופט חיים כהן במילים נרגשות, ואמר לה כי תיקנה את העוול שעשה הוא כאשר הרשיע את ברנס. הייתה זו שיחת הטלפון האחרונה שערך השופט כהן לפני שנפטר.דורנר הדגישה את עקרון השוויון בפני החוק, וזאת במיוחד כאשר דנה בעבירות המיוחסות לאישי ציבור, בניגוד לקו השיפוטי שסבר עד אז כי יש להקל עִמם היא הייתה השופטת היחידה שסברה כי הראיות מצביעות לכאורה על כך שיש להעמיד את בנימין נתניהו לדין בפרשת בר-און חברון, והרשיעה בדעת מיעוט את שמחה דיניץ, יו"ר הסוכנות, באשמת אי סדרים כספיים. את עקרון השוויון הפעילה לטובת איש הציבור כאשר עמדה בפניה עתירה שביקשה לפסול את צחי הנגבי מלשמש במשרת השר לביטחון פנים בשל האשמות שהועלו נגדו: דורנר פסקה כי זכויות האזרח של הנגבי, וזכותו "לממש את מפעל חייו" כאיש ציבור, פועלות לטובתו ומונעות את פסילתו. (מקור, ויקיפדיה עברית בערך דליה דורנר)

   שתפו עכשיו בפייסבוק

» יצירת קשר עם יוזמי העצומה