חסימת רועי LordMuttonChops מהשרת
מספר חתימות
2 |
|
20 | |
אנו, החתומים מטה: מורים, מדריכים, עדים בעל כורחם ולעיתים אף קורבנות ישירים של המרחב הידוע כ"English Room", ניצבים ברגע זה על סיפה של הכרעה שאינה פחות מהיסטורית.
אין זו עוד תלונה. אין זו עוד קריאה שגרתית לסדר. זהו מסמך, כתב אישום ציבורי, הצהרה כמעט חוקתית על גבולות הקיום האפשרי בתוך קהילה אשר ביקשה להיות מקום של למידה, ומצאה עצמה נאבקת על עצם היכולת להשלים משפט אחד ללא הפרעה.
המשתמש הידוע בכינויו LordMuttonChops (רועי) אינו עוד פרט בתוך המערכת. הוא הפך, הלכה למעשה, למערכת עצמה- כוח הפועל בתוכה, סביבה, ולעיתים נדמה כי גם מעליה. לא כהפרעה מקרית, אלא כעיקרון מנחה. כתפיסת עולם. כמצב צבירה.
לאורך זמן, ובאופן שאינו מותיר מקום לספק, נבנה דפוס התנהלות ברור: חדירה עקבית למרחבי השיח, פירוק שיטתי של רצף לימודי, יצירת רעש: לא רק כצליל, אלא כרעיון. רעש שמכרסם במשמעות, שמערער על עצם האפשרות של סדר.
הדברים הגיעו לכדי כך, שניתן כמעט לדבר על דוקטרינה. דוקטרינת ההפרעה. דוקטרינת הטרולינג. גישה אשר אינה מסתפקת בשיבוש, אלא חותרת תחת עצם ההנחה ששיבוש הוא בכלל בעיה.
ואם בכך לא די, מתווסף לכך מרכיב אשר חורג מגבולות ההיגיון המקובל. יחסו של המשתמש כלפי כיסאות. כן, כיסאות. לא כפרט שולי, לא כבדיחה חולפת- אלא כקו חוזר, כמעט אובססיבי, אשר מעלה תהיות עמוקות. האם מדובר בהתנגדות סימבולית למבנים של סדר וישיבה? האם זו אמירה חתרנית כנגד מסגרות? או שמא מדובר פשוט בעוד ביטוי לאותה אנרגיה בלתי מרוסנת אשר אינה מכירה גבולות? אין בידינו תשובה. יש בידינו רק דאגה.
בנקודה זו, אי אפשר עוד לטעון לחוסר מודעות. אי אפשר עוד להסתתר מאחורי טענות של "זה רק משחק", "זה בצחוק", או "זה יעבור". כי זה לא עבר. וזה לא עובר. ואם לא ייעצר- אין כל ערובה שלא ימשיך, יתעצם, וישנה לבלי היכר את אופיו של המרחב כולו.
ולכן, מתוך תחושת אחריות- אך גם מתוך תחושת אבסורד הולכת וגוברת- אנו דורשים לשקול, בכובד ראש שאין כמותו, צעדים משמעתיים מיידיים, לרבות חסימה זמנית או קבועה של המשתמש האמור.
אולם כאן, אולי דווקא בשיא הדרמה, מחויבת להישמע גם הערת שוליים- כזו שכמעט מתעקשת להפר את הטון הרציני: ייתכן כי עצם קיומו של מסמך זה, על אורכו, ניסוחו, והלהט שבו- הוא עדות לא רק לבעיה… אלא גם למידת הפרופורציה שאבדה לנו בדרך.
ייתכן, בזהירות נאמר, כי בתוך כל השפה המשפטית, המונחים הכבדים, והקריאות הנחרצות- מסתתרת מציאות פשוטה בהרבה: שרת מיינקראפט. תלמידים. מישהו שמטריל. ואנשים שלקחו את זה קצת, אולי קצת יותר מדי, ברצינות.
ובכל זאת, גם בתוך ההכרה הזו, נותרת השאלה תלויה באוויר, כמעט מאיימת:
אם לא נציב גבול כאן - היכן כן?
בכובד ראש חסר פרופורציות,
ובמודעות עצמית שמגיעה מאוחר מדי,
החותמים.