ביטול הנחיית פרקליטות המדינה בדבר אי העמדה לדין אשה המגיש תלונה כוזבת נגד בעלה

לכבוד:

מר יעקב נאמן, שר המשפטים

ממשלת ישראל

   במדינת ישראל, שיעורי הגירושין והסכסוך בתוך המשפחה הן מהגבוהים במדינות המערב. המעבר למצב בו הגירושין הן נורמה הפושה בכל פינה וחלקה טובה ומאיימת על מצב התא המשפחתי בישראל, הן על המגזר היהודי והן על המגזר הערבי, מאיים למוטט את יציבות החברה. במצב זה, רבים רבים הם מאתנו אשר נחשפו ונחשפים, למצב של אלימות בתוך המשפחה בין בני הזוג המסוכסכים, כאשר לתוך מגוון רחב זה של מצב נסחפים גם בני המשפחה מסביב. מעל כל אלה, קשה היא האלימות הנפשית והפיזית נגד ילדים בישראל.

   מתוך בירור ומחקר שנעשה בישראל מתברר, כי במשטרת ישראל מוגשות תלונות שווא על ידי נשים כנגד בעליהן, הפרודים להם והאב הגרוש, בכ- 56% מכלל התלונות המוגשות. מדינת ישראל היא שיאנית בתחומים רבים ולא מכובד לציין כי בין מדינות המערב, ישראל היא בין הראשונות באחוז התלונות המתבררות כתלונות שווא. לא כאן המקום לברר את תפקידה ותפקודה של משטרת ישראל בתחום זה ואת הליקויים הרבים המתקיימים בה, כאשר במיוחד מדובר במצב בו השוטר והחוקר יסרבו לחקור את פקידת הסעד ו/או את האישה מגישת התלונה. אין בינינו רבים אשר בחייהם לא נחשפו למצב של הגשת תלונה כוזבת נגד האב הגרוש או הבעל – הפרוד או זה שעדיין חי בבית המשפחה!!! בד"כ תלונה כזו סוחפת את ילדי המשפחה למערבולת של איבה ושנאה גלויה, הסתה פרועה ופגיעה נפשית אשר תוצאותיה – ייראו רק בעתיד!!!

   אך מסתבר, כי התעלמות זו מחובת אימות החקירה והתלונה והעמדת הגרסאות השונות זו כנגד זו עד לבירור וחקר האמת, היא בעלת בסיס חוקי המגיע ממדרשת פרקליטות המדינה, נכון יותר, מבית מדרשה של הגב' עדנה ארבל. עניין זה נעוץ בהנחיית פרקליטת המדינה הגב' עדנה ארבל, הנחייה מס' 2.5 אשר עודכנה לאחרונה בשנת 2003 וכותרתה – "מדיניות התביעה בהעמדה לדין של עד תביעה ושל קורבן עבירת מין או אלימות שחזר בו במשפט מעדותו במשטרה". הגב' ארבל, בניסוח מתוחכם המעמיד באור מביש את ערכי החוק בישראל, לפתה וקשרה אלו באלו את עבירות המין והאלימות כאשר לרובנו ידועים ההבדלים המהותיים בין השניים. עבירות המין נעשות ברובן נגד נשים וילדים, כאשר בד"כ המבצע הוא תוקף זכר. עבירות האלימות על סוגיהן נעשות הן על ידי גברים והן על ידי נשים, זה כנגד זו והפוך ואף על ידי שני המינים נגד ילדים.

בקצרה נסביר, כי החוק קובע (סעיף 240 א' לחוק העונשין) כי עד, אשר מסר עדותו במשטרה אך חזר ממנה בזמן עדותו בבית המשפט או סתר אותה בעדותו כך שעדותו נסתרה על ידו באופן מהותי לגבי העניין הנדון והוא עושה זאת בכוונה להטעות, דינו יהא מאסר 5 שנים. על הנחייתה זו הוסיפה הגב' ארבל כי (בסעיף 4): "במקרים שבהם ניכר כי היה זדון במתן הגרסאות הסותרות, ניתן אף לעשות שימוש בסעיף 81 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 – המאפשר לבית המשפט לפסוק פיצויים נגד המתלונן שהגיש את תלונתו בקלות ראש או לשם קנטור או ללא יסוד".

   הבעיה אינה נעוצה בסעיפים אלו של ההנחיה, אלא דווקא בסעיפים הבאים, סעיפים 5 עד 7. בסעיף 5 קיימת הנחייה כי "יש לנקוט גישה זהירה ו-להימנע בדרך כלל מהעמדת הקורבן לדין בגין מתן עדותו הסותרת" כאשר המדובר בעבירות מין ואלימות, אשר להזכירכם – אינן עומדות זו לצד זו כאשר בוחנים את אופי התוקף ואת מהות התקיפה וזהות הקורבן. בסעיף 6 מובא לדיון מצבו הנפשי של מגיש העדות בעת המשפט וכי יש להביא בחשבון "כי במקרים רבים חושש הקורבן מן הנאשם או חש כלפיו רגשי אשם ולעתים אין הוא ניחן בכוח הנפשי הנדרש כדי להעיד נגדו בבית המשפט עדות מפלילה". כלומר, בניגוד למניעת כל אפשרות בו ה-"תוקף" לכאורה יכול להשתמש ולהגן על זכותו למשפט הוגן כי די יכול להיות שהוא נתון במצב נפשי די רעוע, יכולה לבוא מגישת התלונה הכוזבת ולטעון כי מצבה נפשי אינו מאפשר לה להעיד ועל כן המדינה אמורה להניח לה לנפשה. סעיף 7 סותם את הגולל על כל אפשרות לעשיית צדק ושירות האמת בקובעו כי – " לפיכך, רק במקרים נדירים ביותר, אם בכלל, יש מקום לניהול הליכים פליליים נגד העד במקרה שכזה, ובוודאי שא יןמקום לעוצרו לצרכי חקירה". סעיף 7 רומס כל אפשרות לאמת את הבעל "התוקף", המוגדר למן התחילה כ-נאשם אף על פי שעדיין לא התבררה האמת לאמיתה, אל מול "הקורבן", האשה, המנצלת בד"כ את המערכת על מנת לגרום לפגיעה בבעלה או בגרוש, פגיעה בתדמיתו, במיוחד בעיני ילדיו ומשפחתו, שלא לדבר על סביבתו, מקום עבודתו וחוג חבריו ומכריו, פגיעה שלעתים היא בלתי הפיכה.

   כולנו מסכימים, וזאת ללא עוררין, כי על התוקף – גבר כאשה – יש להחיל כל חוק ודין במדינת ישראל, למצות את הדין עמם ולהרחיקם מהחברה אל מאחורי סורג ובריח. על אחת כמה וכמה, אין לעבור בשתיקה על פגיעה בילדים ובחסרי ישע. אך המצב כאן הינו הפוך ושונה לחלוטין. בישראל מתקיים מצב בפועל, בו אשה תגיש תלונת שווא נגד בעלה, פרודה או הגרוש לה וביודעין כי תלונה זו היא תלונת שווא, היא תעשה זאת מבלי להניד עפעף. מסתבר, כי אף אם הייתה תלונת האשה כוזבת ואף אם חזרה בה האשה מעדותה ומודה כי שיקרה, משטרת ישראל ומדינת ישראל לא ינקטו נגדה כל צעדים. הדבר מביא לתוצאה אשר עולה על כל דמיון – נשים בישראל מוזמנות להגיש תלונה במשטרת ישראל, כאשר התלונה היא כוזבת בעליל וביודעין ומשמשת לאשה כלי נקמני, טורדני ופוגעני נגד הבעל – רצתה האשה להרחיקו מהבית ולהוכיח בבית המשפט את "אופיו" הפוגעני והאלים – תעשה זאת באמצעות תלונה כוזבת במשטרה. תרצה לפגוע במקום עבודתו, לגרום לפיטוריו, לפגיעה בשמו ובתדמיתו – תעשה זאת באמצעות מתן עדות שקר במשטרה. התוצאה מובטחת לחלוטין, הסיכון לענישה נגד האשה – אפסי עד לא קיים.

   אנו, החתומים על עצומה זו, קוראים לשר המשפטים הנכנס, לבטל לחלוטין הנחייה מס' 2.5 על כל סעיפיה ולכונן חוק עונשין ראוי לשמו על כל מגיש תלונה כוזבת ביודעין, אם בבית המשפט אם במשטרת ישראל אם בכל רשות מדינה אחרת, בו יקבע עונשו של מגיש התלונה הכוזבת ובכך למנוע את האמור לעיל בגוף העצומה.

בכבוד רב,

אסף חיים פרייס

התנועה למען עתיד ילדינו

נייד: 0503-588699

דוא"ל": preiss.asaf@gmail.com